ביקורת ספרותית על מאדאם בובארי (תרגום חדש) מאת גוסטב פלובר

---

לדעתי ספר טוב באמת הוא ספר שגורם לך לראות בו את עצמך, וכך היה לי עם מאדאם בובארי.
אמנם אמה בובארי היא אחת הדוגמאות הקלאסיות לדמותו של האנטי גיבור, אך להפתעתי הרבה דווקא נוצר מצב בו הזדהיתי איתה. לא אהבתי אותה, אבל הצלחתי להבין את המניעים לכל המעשים השליליים שלה. אמה נישאת לגבר שהיא לא אוהבת, ולאורך כל הספר כל מה שהיא מחפשת הוא אושר ואהבה אמיתית. כל פעולותיה, שקריה ובגידותיה נובעים מהחיפוש האנושי כל כך אחר האושר. ואחרי הכל, כולנו מחפשים אהבה, וכולנו שואפים לאושר, לא?
גם אני, כמו אמה, מרגישה את הצורך הזה ואת הרצון העד לפרוץ גבולות, לצאת מהמסגרת הקבועה, מהמשבצת הידועה והמוכרת. להתעלם מהמוסכמות החברתיות, מה נכון ומה לא, וללכת באמת אחרי הלב (בלי קלישאות).

אבל דווקא הדמות שהכי נגעה לליבי הייתה שארל, בעלה של אמה. ממש בתחילת הספר הוא מוצג כנער ביישן ומוזר, אאוטסיידר, מושא ללעג בקרב בני גילו. ולאחר זמן הוא מתחתן עם אישה שאמו "סידרה" לו. לאחר שהיא מתה ושארל נשאר אלמן צעיר הוא מוצא סוף סוף את האושר (לכאורה) ופוגש את אמה, אותה הוא באמת אוהב. אבל גם נישואים אלה לא מצליחים באמת כי אמה לא מחזירה לו אהבה והיא לא מתרצה לעולם, לא משנה מה הוא עושה עבורה.

אז לסיכום, קראתי הרבה ספרים בחיי, אבל זה הספר הראשון (!) שבו סופר גרם לי באמת לראות את עצמי בתוך דמות אחרת. שמעתי פעם סופרת אומרת שככל שסופר מכניס יותר מאישיותו לספר - כך אנשים יזדהו יותר עם הדמויות שבו, והספר יצליח יותר. לא ממש האמנתי לה בזמנו, אבל עכשיו אני רואה שהיא צדקה.

» ביקורות נוספות של סקארלט
» ביקורות נוספות על מאדאם בובארי (תרגום חדש)