שתי דתות מתנגשות והתנגשותן גורמת לקול פיצוח אדיר. הן לכאורה שלובות זרוע אך בהשלכת רסיס אחד של שלהבת הם משתלהבים והגצים מתעוררים ומתלקחים לכדי אש גדולה וחונקת.
אזרבייג'ן היא כור היתוך של דתות. נוצרים ומוסלמים חיים בה בשלום אלה עם אלה תחת שלטון רוסי, אך כאשר מתחילה מלחמת העולם הראשונה מתחילים להיבקע גם הסדקים שהיו שם מתחת לפני השטח בלתי נראים ומהבהבים את אותותיהם.
אוכלוסיית באקו ושאר המדינה מחולקת לשניים: אלה שמפללים לניצחונם של הטורקים ושלטון טורקי יכבוש את המדינה ואלה שנושאים עינייים משתוקקות לדריכת רגליהם של הרוסים.
אל הסלט הלאומי הזה הוסיפו תבלין אקזוטי בדמות אהבה בלתי אפשרית בין מוסלמי לנוצרייה וקבלו ערב רב של דעות, מנהגים, בריות ומעשים. סיפורם של נינו ועלי ממחיש היטב את הכאוס הלאומני אשר שלט במדינה בתקופה זו ובאקו המתוארת היא חלקיק קטן מתוך מערך שלם של ניגודיות ושוני שלפתע אינם הולכים זה עם זה ואינם מתחברים.
הכבש כבר לא גר עם הזאב מכיוון שזה מתכנן כיצד לבשלו לארוחת הערב.
עלי הוא נסיך מוסלמי, נצר של משפחה מיוחסת ונאה שאבותיה הגנו בדמם ובגופם על עירם ומדינתם ועלי הולך שבי אחרי אמונה זו.
נינו אף היא נסיכה אך נוצרייה ממוצא גרוזיני [ כיום גאורגי] הלומדת בבית הספר על שם תמר הקדושה ועיניה הצחקניות נחות על עלי חאן.
שניהם מתאהבים ובתום לימודיה של נינו מתכננים להינשא אך התוכניות לא כפי שהן נרקמות בראש כאשר מתחילה מלחמת העולם הראשונה ומדובר בזוג עם פערים מנטליים ממילא.
האם יצליחו לממש את אהבתם למרות הכול? האם יוכיחו לכול כי המערב והמזרח חד הם?
אף על פי שישנו סיפור אהבה בספר זה, הוא בהחלט לא העיקר. כלומר, הוא ישנו ונוכח בהחלט, הרגעים ביניהם המיסו את ליבי וגרמו לו להחסיר פעימה, הנגיעות, הליטופים, הרגש המתפרץ שרק בני קווקז ידועים בהם, הכול מצוי שם, אך הוא אינו עיקר. הוא תוספת. תוספת טעימה לספר היסטורי המתאר תקופה לא קלה בין מוסלמים לנוצרים ובין מוסלמים לבין עצמם.
באמצעות חשיפתנו לסיפורם אנו נחשפים לסיפורן של אומות, למנהגים ולנורמות. נינו אינה הנערה שתחבוש רעלה מכיוון שהיא בת המערב, אירופאית כהלכה שרואה בזה גינוי נשים וכאשר היא מתרועעת עם בני המזרח בפרס היא מרגישה כאילו רואים בה יצור מוזר וחסר תרבות, דבר שפוגע בה עד עמקי נשמתה ומאמללה כל זמן שהותה שם.היא מרגישה געגועים לארצה באקו, שם המזרח והמערב התמזגו, אך בתקופה כזאת, גם שם אין ישועה וגם אם כן, הכול למראית עין.
מלבד נינו, אהבתי את דמותו של עלי שניכר עד מאוד שהוא אוהב את ארצו ואת נינו כאחד. הוא נאמן לשניהם. לנינו הוא מאפשר, במידת האפשר, להיות נאמנה לדתה ולרצונותיה, להליכותיה החופשיות. הוא אינו כופה את דתו עליה ומאפשר לה חופש, זה בניגוד לדעותיהם של סובביו אשר רואים בעין רעה הליכותיהן של אירופאיות הנתפסות בעיניהם כמופקרות.
לצד הטרגדיה והדרמה המפגש בין המערב למזרח מאפשר רגעים קומיים, כמו למשל ההתנגשות המתמדת של נינו עם סריסו של חאן בפרס, כאשר כואבות לו השיניים והיא מרימה ראשה בגאון ועונה לו תשובה מחוצפת שהוא זה שאמר לה שאצלם שוטפים שיניים עם האצבע ולא עם מבשרת שיניים קשה אז לא ייתכן שיהיו לו כאבים אלא אם כן שיטה זו לא מוצלחת במיוחד.
כפי שכבר ניתן להבין, אהבתי את דמותה של נינו. היא דמות חייכנית העומדת על שלה ואינה מתפשרת על עקרונותיה ואינה פוחדת אפילו לעמוד לצידו של בעלה בעין הסערה, כאשר רעמי היריות שורקות מעל לראשה.
בתחילת הסיפור הדי המלחמה נשמעים מרחוק אך ככל שהספר מתקדם התחושה מתחזקת שגם עלי ואישתו יפגעו מתוצאותיה והיא לא תפסח גם עליהם.
ספר שמתאר תקופה קשה בחבל קווקז המהולל והיפה, לפני שארייזבג'ן הפכה להיות חלק מברית המועצות, שנים ספורות לפני, כשהיא התרופפה מהשליטה הרוסית והחלה לצעוד צעדים עצמאיים כתינוק, אך הצעדים הללו לא ערכו זמן רב שכן עצמאותה הבתולית התפוגגה והשלטון הרוסי חמס את הנפט ואת כס המלכות גם יחד.
את קווקז טרם ראיתי בעיניי אך את פעימותיו המהירות הרגשתי גם הרגשתי. אותו קווקז שזורם בעורקיי והוא חלק מישותי למרות שאני יהודיה שלמה וגאה.
ספר צבעוני ורווי שכבות. עושר רבגוני של רהיטים, סוגי בדים, צמחים ומקומות מאוכלסים בו. מדבר, נהר מפכפך, בזארים המונהגים בידי סוחרים ממולחים שאצבעותיהם מלטפות בד רך ומשיי. כל אלה מצויים כאן, לצד הכאב, הדם והתדהמה. יופיו של המזרח השלוב יחד עם טרגיותו.
גם דמות המחבר רווית מסתורין וסתירות החוברת היטב לתכלית ספריו, ממש כמו הסיפורים שברא ועירו, עיר ילדותו באקו הצבעונית, הססגונית שאינה משתמעת לשתי פנים כפי שכותרת הספר מתעתעת בנו וגורמת לנו לחשוב שמדובר בסיפור רומנטי עם קיטש על רקע היסטוריה מעניינת ואין זה נכון כלל. הסיפור הוא רק המעטפת של תקופה בוערת, חשוכת דעות ובעיקר רווית התפרצות יצרים, סיפור האהבה רק מהווה חלק קטן המדגים את נוראיות ונפלאות התקופה במידה שווה.
" צבעי המפה היו מבהיקים ומטושטשים, שמות המקומות, ההרים הגדולים והנחלים עלו אלה על אלה והיטשטשו לבלי הכר. המפה הייתה פרושה על הדיוואן, ואני ישבתי לידה עם דגלונים צבעוניים ביד. לידי היה עיתון שבטוריו הודפוסו אותם שמות ומקומות, הרים ונחלים שעל המפה הצבעונית."
