אני לא מכיר את הביוגרפייה של אוסוואלדו סוריאנו, וכנראה אני קצת פוחד לקרוא אותה כדי לא לקלקל לי. אבל אני יכול להיות בטוח שהוא ראה חלק מהצד הרע של החיים, וחזר בשביל לתאר לנו איך זה הרגיש .
אין עוד הרבה ספרים שיכולים להעביר בכזו פשטות איך מרגיש חוסר ערך, מה זו הרגשה של דריכה במקום. ואירונייה- הרבה אירוניה שלא משנה כלום.
קצת על העלילה.
הגיבור מהלך שם במין ארגנטינה אפוקלפטית- מאותו הסוג של מקס הזועם אם תרצו. אבל במקום מל גבסון זועם יש לנו מתכנת מסכן שאין לו תחתונים לשים בהם ירבה למאטה. בדרכו חסרת התוחלת הוא משמש פיון בסצינות עמומות ובאחרות הוא משנה את מסלול חייהם של אלו שהוא פוגש. גם הם כמותו, תועים באותו שיממון לא ברור.
כשתקראו את הספר הזה, מדי פעם תמצאו את עצמכם תוהים ובוהים. זה טוב, אני חושב.
את סצינת המין הביזארית מהספר לא תרצו לממש בעצמכם, למרות שגם היא חייתית לא פחות מהרבה אחרות. אבל גם משתלבת באווירת הסייסטה והעצב.
מומלץ, עם מעט אלכוהול בצד...

ותלמדו טרוקו, שיהיה לי עם מי לשחק

ספר נפלא! תיאור מצחיק-עצוב של מסע בארגנטינה של המספר, מין לוזר שנטש את המשפחה שלו, יחד עם דמויות הזויות לא פחות. ההומור של הספר פשוט כובש ובניית הדמויות מצליחה לבנות דמויות עלובות אבל יחד עם זה גם אנושיות מאוד. אולי זאת מין גרסה מצחיקה של הכתיבה של פרנץ קפקא, בשילוב קצת פילם נואר.

ספר שיעמום...
גיבור הספר נודד בכל מיני מקומות נטושים...
ולא קורה כלום בספר הזה...
לא ממליצה....
רק דבר אחד זכור לי שהצחיק אותי, גיבור הספר נמצא באיזה "חור" נידח ואומר לידידי בוא נלך לאנשהו לשתות אז ידידו אומר לו איפה אתה לעזאזל חושב שאנחנו, בקופה קבאנה?? וואו גרם לי לצחוק הקטע הזה.