ביקורת ספרותית על נקמת האבות מאת יצחק שמי
ספר בסדר

---

"נקמת האבות" הוא ספר חריג בכל אופן אפשרי בשדה הפרוזה העברית החדשה.
הוא יצא לאור לראשונה בשנת 1927, ונכתב על ידי יצחק שמי - יהודי מחברון שנולד להורים שהגיעו מדמשק, שגדל בסביבה ערבית וספג את תרבות המזרח באופן ישיר. כך סיפור זה, בניגוד אולי לספרים עבריים אחרים המציגים את הערבים, אינו מתייחס אליהם כאל "האחרים", אינו מבקש לבחון אותם מבחוץ, אלא בספר זה הערבים הם-הם הנפשות הפועלות בסיפור.

הסיפור עצמו כתוב בלשון מאוד מליצית, מאוד קשה (אני מניח) לקורא בן-ימינו - אך כמו תמיד, עבורי לשון זו מהווה מקור להנאה רבה. שמי משלב שם מונחים רבים הקשורים אל האסלאם ולתרבות ערב (גם הקריאות והברכות של הדמויות אחת לשניה, ושל המספר עצמו המשבח נביאים כאלו ואחרים ואף אללה עצמו) - עבור מי שעולם זה זר לו (במקרה הזה - הקורא העברי המצוי), הספר שזור בהערות שוליים, בנוסף להערות נוספות בסוף הספר עצמו (שהן יותר בגדר "הרחבה לקורא הסקרן").

העלילה עצמה יבשושית יחסית, מתקדמת באיטיות מחרידה, ומעדיפה לסטות לכאן וּלכאן בכדי להכביר בתיאור הישימון בו דוהרים הרוכבים אל המוסאם (חג לזכרו של נבי מוסא, הוא משה רבינו), ולמצבו הגרוע של גיבור הסיפור (שהעלילה מתחילה להתמקד בו רק בערך בשליש הספר), מאשר לפתח מתח של ממש, או לקדם את הקורא לאנשהו.

מכיוון שהעלילה, לכשעצמה, אינה כה גדושה וארוכה בכדי
שיהיה אפשר להכביר עליה במילים מבלי לגלות פרטים אודותיה (והרי הדיבר ה-12 הוא "לא תספיל", מלשון ספויילר), אומר רק בקצרה שהעלילה עוסקת במשלחת של ערביי שכם אל חג המוסאם (כאמור, לזכרו של נבי מוסא), שמסתכסכת עם המשלחת מחברון (שהיא גדולה ומרשימה יותר), עד כדי הדרדרות לאלימות של ממש ולמנוסתו של מנהיג המשלחת השכמית.

אני חושב שאם יש דבר מעניין בהתבוננות בסיפור זה, כמו-גם, אגב, סיפורים עבריים-ציוניים "קלאסיים" (כדוגמת "הוא הלך בשדות"), אני מגלים שהערבי, גם אם מוצג כאחר, אינו זוכה ל"דמוניזציה" לה הוא זכה בתרבות העברית בשלב כלשהו.
אני נוטה להאמין שעם כל האיבה והדם שנשפך במאורעות השונים, הניכור האמיתי, העוינות התרבותית המעמיקה שאנו רואים היום, לא ממש היתה קיימת במחצית הראשונה של המאה העשרים - אז אולי הערבי היה שונה, לעתים אויב, אך היחס אליו בא ממקום של כבוד (וגם אם זה כבוד של "כבדהו וחשדהו") כלפי מי שמכיר את הארץ וחי בה שנים רבות (לעומת העולים שהגיעו ארצה מארצות אירופה ורצו ללמוד "להתאקלם", וניתן לראות זאת גם באדריכלות של העליות הראשונות שכללו מוטיבים ערביים רבים).
הסיפור הזה אולי חריג ב"קרבה" שלו, אך אני בטוח שקיימים ספרים רבים, שזכרונם פשוט לא נשתמר טוב באתוס הספרותי הציוני.

הסיבה המרכזית, אולי, להשתמרותו של ספר זה באותו קאנון ספרותי נוגע לפרשת אריאל אילן, שניקב בשבי הסורי בשנות החמישים על ספר זה (!) את דבריו האחרונים ("לא בגדתי" הוא המפורסם מביניהם) בטרם הוצא להורג.
בערך של ויקיפדיה על הספר הזה ישנה גם התייחסות של הביקורת הספרותית אל הספר הזה, לדעתי היא מרתקת וכדאי לעיין בה. בכלל, הערך על הספר הזה מלא בתוכן ולדעתי יתן מידע רב שביקורת זו לא נותנת (מכיוון שאני כאן רק מנסה לתאר התרשמות אישית שלי מחוויית הקריאה, וקצת מחשבות שצצו לי בראש תוך כדי ולאחר קריאת הספר).

יצחק שמי עצמו כתב מעט מאוד, וזה חבל: הספר הזה ועוד שישה סיפורים קצרים. חייו היו קשים וזה השפיע על כמות הכתיבה שלו, אך אותי מנחם לדעת שהוא נפטר ב 1949, קרי - לאחר קום המדינה.

» ביקורות נוספות של קורנליוס
» ביקורות נוספות על נקמת האבות