ספר מהמם , כל כך נעים לקריאה, מרגיע, מכניס לאוירה טובה, שפשוט לא רוצים שהסיפור ייגמר.
הסיפור פה על חייל ותיק, קארזיל, שבוי מלחמה, שחוזר הבייתה ומחפש מקלט אצל אצילה זקנה שפעם הוא היה בשירותה, מקווה שתזכור לו חסד נעורים ותתן לו מקלט בטירתה , אחרי שעבר שבעה מדורי גהנום בשבי.
בטירה הוא משתכנים גם בתה ונכדיה של הגבירה. הבת איסטה היא אלמנתו של המלך הקודם , מעוררת בנפשה ורדופת רוחות, ובנה, נער צעיר ושחצן, יורש העצר של המלך הנוכחי (אחיו הגדול ). הדמות היותר מעניינת הנכדה, סוג של נסיכה פמיניסטית בימי הביניים .
קארזיל מתקבל בביתה של הגבירה, בתנאי שישמש כמדריך, לנכדתה הסוררת , שכמו כל טומ-בוי קלאסית מסרבת להיות נסיכה קלאסית ענוגה ואצילית ולא נשמעת כל כך לסמכות. דווקא קארזיל מתחברת יפה לנכדה שלומדת להעריך את הנסיון והחוכמה שלו ובעיקר את חוסר החנופה, וכמובן שמפה מתפטל סיפור על קללות עתיקות, אצילים תחכנים, מסעות, טקסים דתיים ודת שאין טעם להרחיב עליו ורק אציין שהעלילה מרתקת.
הדת היא חלק מרתק בעולם שהסופרת בנתה. דת שמורכבת מחמישה אלים , שמזכירים קצת את הנצרות , קצת דתות מהמזרח הרחוק וקצת דתות אירופיות עתיקות ( אם המון חיבור לטבע ולבעלי חיים). יש כשף בעולם, אך כולו בה מהאלים, וגם הנסים וגם הקללות, כולם הם חלק מרצון האלים שהאדם הפשוט משמש ככלי בידם אך אם זאת האלים חסרי כח בלעדי אותו אדם פשוט.
הדת היא המרכז הרוחני עולם מורכב ומעניין, שבו המון תאולוגיה ופילוסופיה (חלקה אומנם פילוסופיה בגרוש) מועלים בספר.
יש גם סוג של ניחוח "אוסטין-ברונטה" בספר. אין לא מושג איך להסביר את זה יותר טוב. בקטעים קטנים, כמו דיונים של קארזיל עם הנסיכה ובבת לוויתה תוך כדי טיול בטבע, תעלולים קונדסיים וחצי תמימים ,או שאציל מגיע לטירה ומייד שואלים אותו על חדשות מעיר הבירה , כל זה נותן קצת תחושה שאני קורא רומן קלאסי של סופרת בריטית מהמאה ה19. אולי גם בזכות סוג של עדינות מסויימת שהספר הזה משרה גם בקטעים מאד קשים, ויש כמה קטעים כאילו.
קצת כמו סופרי פנטזיה אחרים יש כאן נטייה להכנס יותר מדי לתיאורי נופים ואירועים,אבל הסופרת עושה את זה בצורה יוצאת מן הכלל. קל מאד לבנות תמונה מאד עשירה של העולם בסיפור.
בקיצור מאד מאד נהנתי מהספר שגם הוציא אותי מבצורת ארוכה של קריאה.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
