ביקורת ספרותית על החפרפר חפרנסקי מאת לואיס מורשץ
ספר טוב

---

יש ספרים שבהם העיקר הוא העלילה. האיורים מוסיפים לתוכן, ומקשטים אותו, אבל הם שוליים. סיפורים כאלה טובים להקראה. אפשר לשמוע אותם בהקלטה, והחוויה אינה חסרה. יש ספרי ילדים שבהן האיורים מוסיפים מאוד לעלילה. הסיפור יפה, אבל אם רק שומעים ולא מסתכלים באיורים, ההנאה פחותה. דוגמה לספרים מסוג זה הם הספרים שמאייר יוסי אבולעפיה.

איך נוצר ספר ילדים? לרוב נקודת ההתחלה היא הכותב. עלה במוחו רעיון, והוא כותב אותו. השלב הבא הוא מציאת המאייר שיוסיף את האיורים שלו לספר הקיים. לפעמים הכותב הוא המאייר. כך למשל בספרי דוקטור סוס. מעיון בספרים נראה שהכתיבה והאיור הלכו במקביל, והם משלימים זה את זה. אצלו יש התאמה כמעט מוחלטת בין מה שכתוב למה שמצוייר. לילדים קטנים ההתאמה הזאת חשובה מאוד, כי הם לא יודעים לקרוא, וספר כזה מאפשר להם "לקרוא" ממש את הדפים המוקראים להם.

כמו דוקטור סוס, יש עוד אנשים שיודעים גם לכתוב וגם לצייר. כזה הוא לואיס מורשץ. בספרו "החפרפר חפרנסקי" העיקר זה הציורים. ציורים גדולים עשירי צבעים, שנעשו בצבעי עיפרון, מתארים את עלילותיו של החפרפר. את ביתו בלב השדה של האיכר. את המחילות שהוא בנה, ואת התלוליות שהוא מוציא ובכך מקלקל את השדה, לרוב תרעומתו של האיכר. ציורים מדהימים מראים לנו את כלי החפירה וההרס, שבאים והורסים את ביתו של החפרפר. אנו עוקבים אחרי כף הדחפור המרימה את החפרפר עם אדמת ביתו, ומובילה אותו למקום לא ידוע.

הסוף הוא טוב, החפרפר נמלט מהכף המאיימת, ומעובד שמנסה לתפוס אותו, ואפילו מוצא את דרכו לאחו חדש וטוב, הרחק מאימת הכבישים הרועשים והחניונים הנבנים.

הספר מומלץ באתר של המשרד לאיכות הסביבה, אבל הוא לא סתם עוד ספר חינוכי ודידקטי שהתלבש על נושא אופנתי ותקין פוליטית. העלילה די שולית, והיא מתארת מציאות בלבד. אין כאן שיפוטיות כלפי האנשים והטכנולוגיה כנוגדים את בעלי החיים והטבע. להיפך. במין השורות נודף מסר שהכל טוב והכל אפשרי, ואפשר לחיות זה בצד זה. בנו לך חניון רועש במקום הבית שלך? לא נורא, תמצא מקום אחר, טוב יותר.

באתר של חנות הספרים מיתוס הספר מסווג כספר המתאים לפעוטות עד גיל שלוש, אבל אצלי בבית בת השמונה קראה אותו בעניין רב ואף הודיעה לי שצריך להמליץ עליו בבלוג. אז הנה - אני ממליצה.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על החפרפר חפרנסקי