את גרגויל התחלתי לקרוא כבר ממש ממזמן. הספר אחז בי בהתחלה, הרפה קצת לקראת האמצע ושב לבעור בתוכי לקראת הסוף. אין זה מן הנמנע שאחוש הקלה מסויימת לאחר שסיימתי את מלאכת קריאתו. הספר כשלעצמו מרתק ושונה מאד מהמקובל. הוא לא ממש ספר פנטסיה, ולא אגדה דמיונית לגמרי או סיפור על ימי הביניים אך הוא משלב חלק מהמרכיבים הללו לכדי סיפור מרתק על אהבה טראגית בין שתי דמויות השונות לחלוטין זו מזו בתפיסת עולמן עד שעצם אהבתם זו לזו כפי שהיא מוצגת בספר מובילה אותנו דרך נפתולי סיפורם הנשרך דרך אלפי שנים ועידנים עד שהם מוצאים את עצמם שוב בזמננו אנו בחיקן שלה ושלו שוב עד הסוף הבלתי נמנע. אני עוצר פה מחשש לספויילרים ומשום שאני חושב שכל מי שקרא את שאר הביקורות בטח יודע בערך על מה הספר מדבר ואוסיף את העובדה שאני שמח שהמליצו לי על הספר הנ״ל, למרות שלקח לי זמן מה לסיימו. אני יכול רק בתורי להמליץ עליו בחום. אני בטוח גם שאקרא אותו בשנית, אולי עוד מספר שנים. ספר קסום שכזה, ראוי לו מקום של כבוד על מדף הספרים שלי :-)

פה הכל התחיל. הספר הראשון בסדרת עולם הדיסק. קראתי אותו בערך שהייתי בן 15 או 16. ממנו התחילה החיבה שלי לסופר טרי פראצ'ט ולסדרת עולם הדיסק. לא ידעתי מאומה על הספר. רק מה שהודפס על הכריכה האחורית. וכמובן האיור הנפלא על העטיפה של ג'וש קירבי. היה קסם של ממש בקריאת הספר ופליאה אמיתית בזמן שאני גמעתי כל עמוד ועמוד בשקיקה. לומר את האמת, אם אדרש כיום לספר על עלילת הספר, לא בטוח שאצליח להיזכר בהרבה. בטח אגמגם משהו על קוסם לא יוצלח ומתוסבך בצרות אי ספור, על ידידו למסע, התייר התמהוני ומזוודתו מרובת הרגליים. על דרקונים אגדתיים ועל ערבוביה של הומור בריטי מעורבב במעטפת של ספר פנטסיה שלא לוקח את עצמו ברצינות יתרה. כבר עבר מעל לעשור וחצי, ואף יותר מאז התחלתי לקרוא את סדרת עולם הדיסק. בשנים האחרונות אני קצת מזייף. אבל את הספר הראשון לא אשכח לעולם. גם הדמות הראשית: "סתמרוח" (Rincewind) היא האהובה עלי ביותר. תמיד אצחק ברום קולי ממעללי כל הדמויות הצבעוניות, החביבות, והנפלאות של עולם הדיסק. ואני בטוח שאת רוב הספרים שפיספסתי אשלים ביום מן הימים. איך אפשר שלא.

אני לא אוהב לכתוב ביקורות רעות או מעורבות. במיוחד שמדובר על ספר שנחשב לספר קלאסי וחשוב.
אבל פה אולי אחרוג ממנהגי. את הספר הנ״ל לא ממש חיבבתי. את הרעיון אשר מאחוריו מאד אהבתי. והמשתמע ממנו מאד חשוב ומתעלה מעל חוסר היכולת שלי להתחבר לספר. אבל הספר לא הצליח לתפוס אותי כמו שקיוויתי או רציתי. אין נקודה אחת או סיבה מסויימת שאני יכול להצביע עליהן שהרתיעו אותי מהספר. הרעיון של שריפת הספרים בספר, מסעו וסיפורו האישי של הגיבור הראשי דווקא כן דיברו אלי. אבל הדרך שבה הסופר הציג\כתב את הרעיונות שעומדים מאחורי הספר והכתיבה עצמה לא ריתקו אותי אליו ונדמו לי דלים וחסרי השראה.
כנראה אקרא את הספר שנית, עם ראש יותר פתוח ונקי מתקוות או ציפיות. אולי בקריאה שנייה אשנה את דעתי ואזי גם אשכתב את ביקורתי.

דאגלס אדאמס הוא אחד הסופרים הנערצים והאהובים עלי ביותר. את סוכנות הבילוש של דירק ג'נטלי, קראתי מספר פעמים. אולי פעמיים או שלוש. הסיפור על הבלש ההוליסטי התמהוני, שאוהב מאד פיצה, ודוגל בשיטות פעולה לא קונבנציונליות, מאד הצחיק אותי בזמנו. וגם כיום אני נזכר בספר זה באהדה ובחיבה יתרה, כי הינו מיוחד במינו. עלילת הספר עוסקת באותו בלש אשר תר אחר המשמעות הטראנסדנטלית והחיבור הקוסמי בין כל הדברים שביקום. עליו לפתור תעלומה (איך לא?) של רצח מסתורי, ובעזרת חושיו העל טבעיים גם להציל את המין האנושי מכיליון. בסיפור גם מעורב מקרר זדוני, פרופסור מסתורי ומוזר, נזיר מכאני שחושב בוורוד, וגאון מחשבים אשר אוהב לאכול איטריות מקופסא. אולי גם יש חתול מת, היכן שהוא בעלילה וכמובן הרבה פיצה. ואם זה לא מספיק אז יש גם רוחות רפאים בסיפור. כיף לא נורמלי. וספר פשוט פנטסטי, שנון, ומצחיק שכנראה אקרא בעתיד עוד מספר פעמים.

במילה אחת: "קסום". זהו ספרו הנפלא של הסופר טרי פראצ'ט. וחלק מסדרת ספרים פחות ידועה שגיבורה הראשי הוא נער מתבגר בשם ג'וני מקסוול. סדרה זו אינה עוסקת בעולם הדיסק, והינה מיועדת לקהל קוראים צעירים יותר. ברוחם או בגילם. בשפתו הנפלאה, פראצ'ט אורג סיפור נהדר, על חבורת ילדים המגלים את היכולת למסע בזמן.

בעזרת עגלת קניות מזופתת וחרקנית הם משוגרים תרתי משמע במרחבי הזמן לשנת 1941, בזמן המלחמה. להרפתקאה אחת גדולה, אשר מעורבים בה בין השאר: קבצנית קשישה וחביבה, אך טיפה משוגעת. חתול מרוט, עצבני וקצת פסיכוטי. כוח השיטור השכונתי המובלבל קמעה.ואף בית חרושת למחמצים שמלפני המלחמה. הבאלאגן כמובן חוגג. וג'וני בעיקר רוצה לחזור חזרה לזמן ההווה. לביתו הנוח, ושכונתו הידידותית והמוכרת, לשיעורי הבית. ובעיקר הוא רוצה שיניחו לו בשקט.

הספר מסופר באנגלית פשוטה, אך רהוטה ויפה, כיאה לפראצ'ט. ברור מאליו שהספר מיועד לקהל הצעיר יותר, אך גם אני בתור מבוגר אהבתיהו עד מאד. בהחלט מומלץ.

אני חושב שאסופת הסיפורים המאוגדת לכדי הספר הנ"ל היא מבריקה. קלייב בארקר הוא סופר מאד מוכשר, אשר את ספריו המוקדמים יותר, כגון: המארג, משחק הארורים, וכ"ו. אהבתי עד מאד.
כל סיפור באסופה שונה ומיוחד. פרי מוחו ועטו של בארקר היצירתי והמוכשר, מורגש בכל דף ופיסקה. עברו כבר מעל ל 15 שנה מאז קריאתו לראשונה של בארקר, אבל השפעתו ניכרת בי עד היום. אומנם הספר כבר כמעט ונשכח מזכרוני אך אני זוכר קטעים וחלקים ממנו, שמאד ריגשו או השפיעו עלי בצורה ממשית למדי. הספר גדוש בסיפורים פנטסטיים ואפלוליים. מוזרים ולעיתים דוחים ואף מיניים.
אך זהו בארקר במיטבו. לפני הסאגות והיצירות הגראנדיוזיות שהגיעו בשנים שחלפו. הסוגה של האסופה היא אימה. אבל אני משער שגם מי שנטיותיו הספרותיות אחרות, יוכל להנות מן הספר.

את ״דור הפרוזק״ יצא בידי לרכוש ממש במקרה, מחנות ספרים יד שניה. לא תיכננתי רכישה זו מכיוון שהספר אף פעם לא ממש עניין או סיקרן אותי, עד לכדי רצון ממשי לקרוא אותו. אך ברגע מסויים התגלגל שמו של הספר במוחי, ועלה בזכרוני. וכך יצא שרכשתי אותו לבסוף באותה החנות. ללא תכנון מוקדם וללא ידיעה של ממש, למה לצפות מעצם קריאתו. הסתכלתי כמובן על אחורי הכריכה והייתה לי אינדיקציה מסויימת על נושא הספר אך לא התעמקתי במחשבות לאן הספר יקח אותי ומה אלמד ממנו.

הספר עוסק במצב נפשי לא פשוט אשר נקרא ״דיכאון קליני״. ואשר איתו מתמודדת הסופרת אשר זהו סיפורה האוטוביוגרפי, המטלטל והמזוהה כל כך עם דור ה-X של שנות התישעים ואף גם כיום.
הסיפור שאב אותי לתוכו פנימה וצרך ממני כוחות רבים להמשיך לקרוא עוד ועוד, מכיוון שזהו ספר לא פשוט לקריאה ולעיכול. תמורות נפשה, המרורים, הדיכאון הקשה, וההתמוטטות הטוטאלית שבאה בעקבותיו, הותירו אותי נפעם ועצוב. אדם אסור שיעבור עליו סבל כה רב ללא יכולת להקלה ולמרפא , מין המחלה הקשה שממנה הוא סובל. ואכן לבסוף נמצאה תרופה. שמה כשם שרומז הספר הוא פרוזק.
ושעקב גילויה ועם הטיפול בעזרתה הצליחה הסופרת להחזיר לעצמה את השפיות ואת החיים הנורמטיביים שגזל ממנה הדיכאון.

מעטות הן ידיעותי על המחלה, התרופות והטיפולים נגד דיכאון ומחלות אחרות בתחום בריאות הנפש.
ואת הטיפול בהן עדיף להשאיר למומחים בדבר. אבל הספר אינו עוסק בפסיכיאטריה או במדעי המוח ואף לא בתרופה, פרוזק עצמה. הספר הוא גילוי, ווידוי עצמי רב עוצמה ומפכח. מסע רב תהמורות ונפילות. אך בסופו, יש תקווה ועד כמה שניתן מרפא למחלה.

את "בית האלוהים" סיימתי כבר לפני מספר חודשים. קראתי את התרגום לעברית ואני מסכים עם העובדה שלפעמים נדמה שההומור וחידודי הלשון הולכים קצת לאיבוד בתרגום. מעבר לכך הספר מהנה לקריאה. עוקצני וסאטירי במידה. בהחלט מזכיר את הסידרה האלמותית M.A.S.H.

בית החולים המדובר בספר וכמשתמע מכך גם הרופאים, האחיות והסטאזרים לא נחים אף לרגע קט. בעירבוביה של זימה, פרוצדורות רפואיות מפוקפקות, חולים זקנים מעורערים בנפשם, אשר משרים אווירת טרור של ממש על הצוות כולו, מתחוללת אנדרלמוסיה כללית אשר מוציאה מדעתם את הרופאים המסכנים והאחיות, אשר בסך הכל רק רוצים לסיים את המשמרת המזורגגת וללכת הבייתה לישון.

הספר הזכיר לי במעט את שביתת הרופאים והאחיות שהתחוללה בארצנו אנו לא מזמן (למי שעדיין זוכר). העומס הפיזי והנפשי אשר הצוות הרפואי אשר אמור בסופו של דבר להטיב עם החולים ואף להציל נפש ממוות, שרוי בו הוא טרוף של ממש.

לבסוף הספר נותן הצצה חטופה על המתרחש בבתי חולים ונותן פרספקטיבה מעט שונה. בהחלט הייתי ממליץ לכל אחד לרכוש ולקרוא את "בית האלוהים". אני מאד נהניתי.

זהו ספר מופלא, ביזארי ונהדר. מצחיק עד דמעות ואינו משעמם או דל אף לרגע. בו דמותו הראשית של איגנציוס ריילי, ברנש מגודל ומפולפל עם נטיה לקלס, לגעור ולנבל את פיו בכל משפט שני שיוצא מתחת לשפתיו המשופמות, מוצא את עצמו מחפש עבודה. עליו לשלם חוב כספי, לאחר שמכוניתה של אמו התנגשה בחזית ביתו של פלוני אשר כעת דורש פיצוי בעבור הנזק אשר נגרם לביתו.

איגנציוס לבסוף נעתר לתחנוני אימו ויוצא לעבוד. בדרך הוא זורע הרס וחורבן בכל מקום אשר בו דורכת כף רגלו. במסעו הוא יפגוש דמויות ססגוניות ובלתי נשכחות. בין השאר הוא ימצא את עצמו עובד במפעל כושל לייצור מכנסיים או בתור מוכר נקניקיות בסמטאות הצדדיות של ניו אורלינס. הדרך בה איגנציוס מתמודד עם תעתועי הגורל, הדמויות והסיטואציות שנקרות בדרכו היא שהופכת את הספר לגאוני ומעוררת כל כך הרבה פליאה. כשרון הכתיבה של הסופר ניכר בכל משפט ומשפט. המילים זורמות כיין נושן ומעודן. כל קסמו של הספר הוא בהיותו תלוש מהמציאות ומצחיק כל כך, עד כאב. אך גם השפה העשירה והסגנון הייחודי מוסיפים נופך נוסף וגורמים לחוויה להיות ייחודית כל כך.

הסיפור שמאחורי הספר דווקא אינו מצחיק כלל. ג׳ון קנדי טול, ניסה לפרסם את הספר זמן רב ללא הצלחה. אף מו״ל לא הסכים להוציאו לאור עד שלבסוף טול שם קץ לחייו. שנים לאחר מכן הצליחה אימו לפרסם את הספר ובשנת 1981, שנה בלבד לאחר שהספר פורסם, הוא זכה בפרס הפוליצר. טול מעולם לא זכה להכרה בחייו על יצירתו הגאונית. ולנו נשאר רק לנצור את הספר שכתב ולהפיצו בין קהל הקוראים ובדרך זו להנציח את זכרו.