חזרתי הביתה בערב יום שני ומפלצת הדברים-שצריך-לעשות (הדשצ"ל) העיקה עלי. דפקו לי את האוטו לפני יותר מחודשיים וחברת הביטוח ביקשה ממני לשלוח לה שוב מסמכים שכבר שלחתי. חוץ מזה, בעוונותיי, אני עצמי דפקתי רכב לפני כשבוע (נקמה מתוקה בחברת הביטוח שלי, שהטיפול האיטי שלה בתביעה הראשונה העלה לי את הסעיף) והייתי צריך לשלוח מסמכים גם בנושא זה. מלבד זה, הייתי צריך לעשות כמה טלפונים, לעבור על עשרות אי-מיילים, ולקינוח עמדה לפני גם רשימה ארוכה של ענייני עבודה דחופים אשר ברובם אני יכול לטפל מהבית. ידעתי שהדבר הנכון והאחראי לעשות הוא לחתוך כמה מראשי המפלצת.
מפלצת הדשצ"ל היא כמו הידרה: תחתוך ראש אחד, יצמחו אחרים. אתה שולח מסמך בפקס? עונים לך שהוא לא הגיע ויש לשלוח שוב, ומלבד זה צריך מסמך נוסף. אתה פותר בעיה בעבודה? צצות שלוש במקומה. הרגשתי שאני צריך לאוורר את הראש בקריאה של כמה עמודים. אקרא קצרות, אטען ת'בטריה, ואז אשוב להיאבק במפלצת. לקחתי לידי את A tale of two cities אשר נותרו לי כמאה חמישים עמודים לסיימו ותכננתי להקדיש לו דקות ספורות. ואז זה קרה. ידו הוירטואלית של גאון ספרותי מת נשלחה אלי (ברררר!) ממרחק-זמן של כמאה ושבעים שנה, הצמיתה את כוח הרצון שלי וריתקה אותי בכוח לכורסא. דיקנס שחרר אותי מאחיזתו רק כשסיימתי את הספר אחרי השעה אחת בלילה. מפלצת הדשצ"ל גבהה בינתיים ומספר ראשיה גדל, אבל what the heck!
"בין שתי ערים" הוא רומן שעלילתו מתרחשת בלונדון ובפאריס של שלהי המאה השמונה-עשרה, על סיפה של המהפכה הצרפתית ובראשיתה. הדמויות העיקריות הינן מר מאנה המושלך למאסר ממושך בבסטיליה על לא עוול בכפו, בתו המקסימה לוסי, צ'ארלס דארניי – אריסטוקרט צרפתי הבוחר לחיות באנגליה אך אינו יכול להימלט משורשיו, סידני קרטון – צעיר הזורה את ימיו לרוח אך שואף לטוב, וג'ארוויס לורי, עורך-דין בריטי קלאסי שאישיותו הסולידית, האחראית והאמיצה מייצגת היטב את אנגליה של פעם. מלבדם, ישנו עוד מגוון של דמויות ססגוניות ומעניינות. לא אוסיף פרטים אודות העלילה על מנת שלא לחטוא בחטא הספויילר שדינו גיליוטינה.
כמו ברבים בספריו, גם בספר זה דיקנס הוא מבקר חברתי חריף אשר מוקיע ללא כחל וסרק את הרשע, הניצול והצביעות ששגשגו הן באנגליה והן בצרפת של אותה תקופה. תפיסתו של דיקנס את המהפכה הצרפתית מפוכחת. מחד, הוא מבין את מקורות הזעם והתסכול של המוני העם הצרפתי לנוכח ניצולם המחפיר והבלתי-אנושי בידי המעמדות הגבוהים. מאידך, הוא מוקיע גם את האכזריות הבלתי-נתפסת וחסרת האבחנה של האספסוף לאחר המהפכה, כאשר הגיליוטינה הפכה ל"סַפָּר הלאומי", סַפָּר שתאבונו ל"לקוחות" גדל מיום ליום. את הקושי לקרוא תיאור של תקופה כה אכזרית ממתן סגנון הכתיבה הייחודי של דיקנס, שהיחס הסרקסטי שלו לחברות ולחלק מן הדמויות אותן הוא מתאר בא לידי ביטוי בכתיבה אירונית משעשעת.
בראיה "מודרנית", כתיבתו של דיקנס אינה חפה מפגמים. יש בה לעתים עודף פאתוס ודרמטיות, וחלק מן הדמויות מוגזמות עד-כדי קריקטורה בשחור-לבן (לוסי צחורה מן המלאך גבריאל בשמלת כלה, דודו של צ'ארלס הוא תמצית מזוקקת של רוע, ועוד). אבל כל זה בטל לטעמי בשישים אל מול היכולת יוצאת-הדופן של דיקנס לבנות עלילה מרתקת המעתיקה אותנו באמצעות פרוזה צלולה, חריפה ומשעשעת דרך מנהרת הזמן אל תקופה הרת-גורל ורבת-עניין.
קראתי את הגרסא האנגלית (שלקחתי מן הספרייה) הנגישה, אגב, בחינם דרך האינטרנט ואני ממליץ בכל פה. איני יודע מה רמת התרגום העברי.
פינת הציטוטים והטריויה
---------------------------
- דוגמא לחשדנות ההדדית ששררה בחברה הבריטית באותה תקופה בהקשר של נוסעי כרכרת הדואר:
"The Dover mail was in its usual genial position that the guard suspected the passengers, the passengers suspected one another and the guard, they all suspected everybody else, and the coachman was sure of nothing but the horses; as to which cattle he could with a clear conscious have taken his oath on the Two Testaments that they were not fit for the journey.
- הידעתם כי באותה תקופה היו בספר החוקים הבריטי למעלה ממאה עבירות שדינן מוות?
- הידעתם כי באותה תקופה אחד הבילויים (תמורת תשלום, כמובן) היה צפייה במשפטים וגם צפייה בדייריהם של בתי-חולים לחולי רוח?
