ביקורת ספרותית על נוילנד מאת אשכול נבו
ספר לא משהו

---

אני דוגלת בעמדה הבאה לגבי קריאת ספרים:
יש המון ספרים בעולם ומעט מדי זמן לקרוא.
משתמע מכך ש:
1. לא אצליח לקרוא את כל הספרים שבעולם,
2. צריך לבחור אילו ספרים רוצים לקרוא, מפני שאין מספיק זמן לקרוא את כולם.
3. ומכך ניתן להסיק, שאין זמן לקרוא ספרים שלא אוהבים.

אני בהחלט נוטשת ספרים באמצע. או אפילו בהתחלה. ואפילו בלי להתחיל לקרוא אותם. כן, פשוטו כמשמעו, כל ספר שעומד אצלי על המדף ולא מעורר בי עניין לקרוא אותו מוחזר לספרייה. וללא ייסורי מצפון או חרטה!

למה פתחתי בהקדמה הזו? ראשית, מפני שהיגיון הוא דרך טובה לנתח דברים ולראות אותם בבהירותם, ושנית, מפני שההיכרות הקצרה הזו עם מנהגי הקריאה שלי תסייע לכם להבין מדוע לא סיימתי לקרוא את נוילנד.

הספר "נוילנד" נמצא אצלנו בבית. אמא קנתה אותו פעם. היא קראה אותו והוא חזר למדף. ולכן, כמו תמיד, בערב אחד חשוך ספרים לקריאה, נדדתי ממיטתי אל כוננית הספרים (הפעם לשנייה, לא לזו שקרובה לחדר שלי. עד כדי כך הייתי נואשת!) ובחרתי את "נוילנד". כבר קראתי אותו פעם ולא סיימתי. לא זכרתי בדיוק למה ולכן החלטתי לתת לו הזדמנות נוספת.

(התקציר טוב, אין צורך בתקציר נוסף.)
קראתי, קראתי, קראתי. הבלגתי מעל כמה דברים שהפריעו לי. האמנתי שיגיע שיא ואז הכל יהיה שווה. אני אוכל להסתכל בהנאה על הקושי ולומר: "אההה! זה ספר טוב למרות הכל."

ואז הגיעו שיא השיאים וקץ כל הקיצים, אלא שהם לא היו חיוביים ואפילו לא היו קשורים במיוחד לעלילה. עמודים שלמים בלי סימני פיסוק. אני לא מתכוונת לדילול סימני פיסוק, אלא לאי קיומם של סימני פיסוק. אפילו לא נקודה בסוף משפט.
דיפדפתי הלאה. ועוד, ועוד, ועוד. וראיתי שזה נמשך ונמשך ונמשך. התרגלתי כבר לשינויים בדיבור בין דמויות, במשלב ובשפה הכללית, אבל דפים שלמים בלי סימני פיסוק לא יצא לי לקרוא.
דפדפתי בהלם. לא הייתי יכולה אפילו להתחיל לקרוא את זה, מפני שלא ידעתי איך. "אנטר" אחד פעם ב- לא מספיק לי כדי להבין. בנוסף, יש להניח שבערב יכולת הריכוז שלי לא גבוהה עד כדי כך שאני יכולה להפריד ולפסק בראש משפטים שלמים. זה מסוג התרגילים שהמורה שלי ללשון בבית הספר הייתה נותנת לנו כדי לתרגל את שימושי הפסיק.
השורה אבדה לי באמצע, לא הצלחתי להתרכז.
לכן סגרתי את הספר, הנחתי אותו ליד המיטה על הרצפה והלכתי לישון.

מאז עברו כבר כמה שבועות. לפני כשבועיים עשיתי סדר בחדר והחזרתי את "נוילנד" למקום. אני מניחה ששם הוא יישאר עד שאלמד לפסק באופן מושלם או לחילופין עד שאוכל לדלג על פרקים שלמים בספר בדרך לסיומו.

אז מה בכל זאת אפשר להגיד לטובת הספר, אחרי הקטילה הלא-אופיינית הזאת? אני מניחה שלא מעט, אבל אישית לא התרשמתי גם ממה שקראתי. אני זוכרת הרבה מאוד דיבורים סתמיים ומעט מדי קטעים מבריקים באמת. הסיפור הכללי יפה, בהחלט מיוחד. אבל הביצוע מקלקל: מדלגים בין מספרים, זמנים, תקופות ומקומות. קשה לי למצוא את הרגליים והידיים בסיפור כזה.
יש לי ניסיון מועט בקריאת ספרים עם כמה מספרים ואפילו בתקופות שונות (ע"ע ספרי הנוער "הגיבור האבוד", "בנו של נפטון" ו"משפחת קיין והאלים המצריים", וספר המבוגרים "המפתח של שרה"), אבל הצלחתי להתרגל לזה. כאן לא התחברתי לזה וזה נראה לי משונה. יותר מדי דברים התערבבו לי.

יכול בהחלט להיות שזה קורה לי מפני שאני צעירה. אולי. אולי לא. אני בהחלט חושבת שיש לספר הזה מה להציע, אלא שפשוט לא התחברתי אליו ולסגנון הכתיבה. אני אפילו לא מבטיחה שאנסה לקרוא אותו שוב, אבל ייתכן ואף קיים סיכוי גבוה למדי שבעוד שנה או שנתיים או חמש או עשר יתווסף לביקורת הזו נספח בו אסביר שאכן לא הבנתי את הספר מפני שאני צעירה, ואולי אפילו אתקן את הדירוג לארבעה כוכבים.

ולסיכום... כרגע לא. ייתכן שבכלל לא.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על נוילנד