איילת השחראיריס בת יעל11ספר קטן - פשוטו כמשמעו - ולכן נוח לקחת אותו בתיק לכל מקום כדי לקרוא, וכדאי לקרוא אותו. "איילת השחר" מתאר היבטים של המציאות הישראלית (בעיקר), דרך עיניו של אלוהים, באמצעות דיאלוגים עם אישה בשם תהילה... ואנחנו לא תמיד נראים כל כך טוב בעיניו. אולי משום שאנחנו באמת כאלה? למרות הנושא הלא-פשוט, הספר כתוב בצורה צינית ומושחזת, שהופכת את הקריאה לקלה יותר מחד, ומעוררת מחשבה עלינו (כישראלים) מאידך. בהחלט שווה למצוא כמה שעות פנויות - כאמור, ספר קטן - ולקרוא אותו.
מתחת לכיפה השקופהסטיבן קינג8כבר ידעתי ספרים יותר מוצלחים של סטיבן קינג. צריך להיות אמריקאי כדי להתחבר טוב יותר לחלק מהדמויות. הדמות של ביג ג'ים רני, למשל, מבוססת על אדם אמיתי - דיק צ'ייני... מי שלא חי ונושם את הפוליטיקה האמריקאית, לא יכול להבין את הניואנסים שבדמות (כנראה שבאמת היה לי פה כשל). הרעיון לכשעצמו טוב - מה בעצם גרם לכיפה השקופה לכסות יום בהיר אחד עיירה שלמה, בדיוק בגבולותיה? היישום קצת ארוך מדי, אבל ניתן לצלוח את הקריאה בקלות יחסית, הודות לסגנון הכתיבה המוכר והידוע של קינג.
שאטר איילנד (עטיפת הסרט)דניס ליהיין9לא ראיתי את הסרט, אבל כן קראתי את הספר (עם כריכת הסרט... זה מה שהיה על המדף בספריה, אז לקחתי; יש גבול גם לבררנות. חוץ מזה חשוב התוכן, לא הקנקן). דניס ליהיין הוכיח שוב - מבחינתי - שהוא סופר גדול. "שאטר איילנד" הוא ספר מרתק, שמומלץ רק למי שלא הרס לעצמו את עלילה וראה כבר את הסרט. מדובר ברומן מתח פסיכולוגי מרתק, תרתי משמע, שקשה להניח מהיד. לא מדובר בספר אימה, אבל האמת שנחשפת מעוררת חלחלה נפשית; לא מהסוג של מתקפת חייזרים או רוח רפאים זדונית, אלא יותר מהכיוון של פחד קמאי שאולי מקנן בכולנו... יותר מזה יהיה ספוילר וגם... לכו תקראו את הספר. מקסימום תחליטו שהוא לא היה לטעמכם. אלא אם אתם מראש לא בעניין של פסיכולוגיה, אז תוותרו.
מייסטרים דגוליםתומס ברנהרד12אזהרה: מדובר בפיסקה אחת ויחידה שמתמשכת על-פני 170 עמודים! אין פרקים, אין מרווחים לנשימה, אין הפסקות. פיסקה אחת א-ר-ו-כ-ה ומתמשכת, ולמען האמת גדושה בהכל מכל וכל (פילוסופיה, אמנות, חיים ומוות ו... זה רק על קצה המזלג), עם דמות ראשית - רגר - יוצאת דופן בהשקפותיה על העולם. אז אם גם אתם חיים עם הפרעת קשב וריכוז, הרי שצפויה לכם חוויית קריאה מזוכיסטית להפליא; סבל מענג בצורה מעוותת להפליא.
מגנוססילבי ז'רמן8"מגנוס"... מה אפשר לכתוב על הספר? אפשר לסכם במילה אחת, לאוהבי הביקורות הקצרות - מטלטל! ובהרחבה - "מגנוס" מטלטל את הקורא מכל היבט אפשרי. והכוונה לספר, ולגיבור, הבוחר לשאת שם זה במהלך חלק מחייו. כך שיש טלטלה כפולה. אם רק מאפשרים פתיחות מחשבתית, "מגנוס" (שניהם) משנים משהו בדרך המחשבה הרגילה. במיוחד מההיבט היהודי-נפגע-שואה. ולא משום שהספר מבטל/פוסל את הזווית הזו; להיפך. אבל הוא מציג גם זווית אחרת. זווית שצריך open mind כדי לעכל אותה נכון, לחשוב אותה כראוי ולאפשר לה לחדור למקומות הקוגניטיביים הראויים לה. ולאורכו ולרוחבו, "מגנוס" (שניהם - כבר ציינתי?) מטלטל רגשית. קשה שלא להיטלטל ביחד עם הגיבור, אלא אם תופסים את עמדת הצופה הנייטרלי. ובמקרה של הספר הזה, זה אפשרי (כמו תמיד), אבל אז מאבדים משהו חיוני. אני לא אוהבת להשתמש באמירה "ספר שחייבים לקרוא"... אין חובות מלבד בשיעורי ספרות. אבל "מגנוס" הוא ספר שצריך לקרוא. בשביל עצמך. לא בגלל חובה כלשהי. ולו רק משום שסילבי ז'רמן בראה דמות בלתי נשכחת, בתוך עלילה מהממת (מלשון shocking) כאשר הקיטועים הדוקומנטריים רק מדגישים את הצורך לעצור מדי פעם, לקרוא קטע כזה או אחר שנית ולהמשיך הלאה מתוך ידיעה, שעבורי זה ספר שעוד אחזור אליו בעתיד, ויותר מפעם אחת.
משהו קרה (1993)ג'וזף הלר13כשסיימתי לקרוא את "משהו קרה" הבנתי ש... משהו קרה! ראוי לציין שהספר לחלוטין לא מתאים למי שמחפשים ספרים "נקיים" - הלר משתמש בשפה גסה ובוטה, שאומנם חיונית לעלילה (אם אפשר לקרוא למה שקורה בספר 'עלילה'), אבל בהחלט לא מתאימה לעדיני הנפש, רכי הנשמה וכאלה שלא יכולים להסתדר עם אהמ... נוכחות מרובה מדי של האיברים האינטימיים בספר שהם קוראים (כולל השימוש באיברים הללו). אם מתגברים על המשוכה הזו, מי שהדבר מהווה משוכה עבורו, אפשר לצאת למסע אל תוך עולמו הפנימי של בוב סלוקום, גיבור הספר. וזה מסע מפרך... כזה שמתואר ללא כחל ושרק, בלי לייפות את המחשבות, דעות, רגשות ושאר המרכיבים שיוצרים את עולמו הפנימי של האדם. וכשקוראים את "משהו קרה", אפשר להתחלחל לעתים מהדמות של בוב סלוקום, אבל אם מסירים לרגע את המרחק שבין "האני הקורא" לבין "הדמות שבספר" ומאפשרים לכנות לבצבץ מגלים, שיש הרבה מאוד קווי דמיון בין אותה דמות פיקטיבית שברא ג'וזף הלר, לבין כל אחד ואחת מאיתנו - בתחומי חיים שונים, כמובן. מה שעשויה להיות מחרידה היא, הכנות שבה הלר מגיש את הנושאים לקורא. אולי מצב של כנות יתר; חשיפת יתר. זו הכתיבה המיוחדת כל כך, של סופר מוכשר להפליא, שיכולה "לשחק" כך עם הקורא. אם הקורא מוכן לשתף פעולה. שווה לצאת למסע הזה, למרות התרגום המיושן קמעה.
מקום לאהבה אחתכלנית וסר-אוחיון7"בגלל" הספר הזה הלכתי לישון כמעט ב-6:00... לא יכולתי להפסיק לקרוא אותו. הייתי חייבת לדעת איך הוא מסתיים. שלושה סיפורים של שלוש נשים, שמסופרים כולם בגוף ראשון. שלוש הנשים (נעמי, תמר וסשה) לא שייכות בדיוק למיינסטרים החברתי של המציאות הישראלית, וכל אחת מהן מספרת על החיים בשוליים מנקודת המבט שלה. וגם - כיצד כל אחת מהן רואה את השתיים האחרות, הן ביחס לעצמה והן ביחס לסביבה. זהו ספר ביכורים של וסר-אוחיון, אך מדובר בספר בשל ובוגר. הפרקים קצרים וקלים לקריאה, בניגוד לעלילה; הניגוד הזה מטעה לפעמים. הוא לא ממש קל לעיכול - אבל שווה כל דקה של קריאה.
נקמתה של מימי קוויןשירלי קונראן2אני נהנית לקרוא רומנים הסטוריים, משום שלפעמים זו דרך מרתקת ללמוד קצת הסטוריה (תלוי עד כמה המחקר שערך המחבר היה יסודי) - השילוב בין עלילה בדויה לבין רקע הסטורי אמיתי מאפשר טעימה מ"פעם" בדרך שאינה מכבידה, לעומת ספרי עיון. ולכן, הספר הזה משך את תשומת ליבי, מהיותו רומן הסטורי. ויש בו את המוטיב הזה, בלי שום ספק - הרקע של התפתחות הבידור לקהל הרחב (תאטרון, קולנוע וכו') בתחילת-אמצע המאה ה-20. אבל, לדעתי, עד כמה שהעלילה מבטיחה בהתחלה, אפשר היה לקצר את 579 העמודים של הספר ל-300 בערך. מ"רומן הסטורי" מתפתחת אופרת סבון דביקה ומעייפת, וכל הרקע ההסטורי הולך לאיבוד. מצאתי את עצמי קוראת ותוהה "למי זה אכפת בכלל?"... וזה כמעט מעצבן, משום שבבסיס יש פוטנציאל למשהו טוב, אבל הוא מתמוסס ככל שהעלילה מתארכת ונמתחת. אמת היא, שאני אלרגית לאופרות סבון, ואולי מי שאוהב את הסגנון הזה יצליח גם להתחבר יותר לספר. לדעתי מדובר בהחמצה אחת גדולה.
משחק הדמיםדיויד מורל8טוב לדעת שהספר הזה הוא הבסיס לסרט "רמבו: משחק הדמים". זה המקום להתוודות - לא ראיתי ולו סרט אחד מסדרת הסרטים של "רמבו". ובהתחשב בספר, אין לי ספק שהעיבוד הוא עיבוד חופשי מאוד (גם לא הייתי רוצה לראות את סילבסטר סטאלון רץ בעירום מלא בכל מיני מקומות, אבל זו אני...). "גיליתי" במקרה את הספר בספריה, וקפצתי על התגלית משום שאני אוהבת לקרוא את דיוויד מורל. זה ספר הביכורים שלו. ראשון מבין רבים וטובים. וכבר כאן אפשר לראות בקלות את סוד הקסם של מורל. בניגוד לספרים אחרים ששייכים לז'אנר, קשה לומר מיהו בעצם הגיבור של הספר. יש פה שניים. תרתי משמע. מאבק המוחות הוא בין שני גיבורי מלחמה: ויל טיסל, מפקד המשטרה המקומית שזכה בעיטור כבוד על פעולה במלחמת קוריאה, ומנגד ג'ון רמבו שזכה בעיטור כבוד בעת שלחם בווייטנם. אבל יותר ממאבק מוחות, כמובן שמתנהל פה גם מאבק על החיים. ונשאלת השאלה "למה?"... וגם "האם כל זה הכרחי?" כדי לענות על השאלות הללו, צריך להכיר את טיסל ורמבו. משום שאם היה שם אחר שראוי לספר, הרי ש"משחק המניעים" מסביר הרבה יותר.
מטיגארינגוגי וה ת'יוֹנגו6מטיגארי הוא ספר של סופר אפריקני אשר מביא אל הקורא הישראלי את היבשת השחורה בשלל צבעים של אומץ, חכמה, מסורת וגאווה. הספר עוסק בחיפוש אחר הצדק, בישן מול החדש, במסורת מול מטריאליזם, בפטריוטיזם בכלל ואפריקני בפרט, בקולוניאליזם אל מול ניאו-קולוניאליזם, בעצמאות ומנגד בתלות. כבר בתחילת הספר, פונה הסופר ת'יונגו לציבור הקוראים ומציין שהסיפור, ההתרחשויות, הדמויות והמדינה הם דמיוניים וכותב: "מי ייתן והסיפור יתרחש בכל מרחב שתבחר!". זהו ספר שמתאר מלחמת שחרור. מאבק, שמזכיר בעקיפין, במרומז ומתחת לפני השטח את מרד ה'מאו מאו' בקניה. מרד אשר פרץ בשנות החמישים של המאה עשרים וכלל מאבק אפריקני נגד הדיכוי הקולוניאלי הבריטי ומשתפי פעולה מקומיים. הסופר מגיש לקוראים לאורך העלילה שירים ופתגמים אפריקנים מעוררי השראה, דרך דמותו של מטיגארי ושאר הדמויות שתומכות במאבק לשחרור אדמתם. העלילה מתפתחת באופן מתוחכם ומשקפת את המורכבות והניגודיות בדרך בה נתפסו ארגוני שחרור אפריקנים משתי צדי המתרס: ברברים מבחוץ - בעיני האירופאים, אך פטריוטים מבפנים - בעיני בני עמם.