נסיעה במדבר ביום ששי בלילה, כביש 40 דרומית למצפה רמון. אני נוהג לבד על הכביש בדרך ריקה והיד עוד נטויה. ברדיו מתנגנים להם השירים המותאמים לגבר הנוסע בעקבות גורלו I know it's hell, I know it's helpless
But it feels like heaven is waiting for us של להקת liv מתנגן ואני מרגיש aהסולנית שרה את השיר מכל הלב עבורי.
אני מחפש זומבים וליצנים עם בלונים בצדי הכביש ותוהה כיצד אגיב אם אפגוש אחד מהם אבל רק זנבות עשירים בפרווה, של שועלים נסים וכוכבים מנצנצים מארחים לי לחברה. freaks של להקת live מתנגן כעת ואני חושב שאם הייתי רואה בצומת ציחור את דויד לינץ בחליפה אדומה מנסה לעצור טרמפים ולצדו גמד וענק, הייתי עוצר בלי היסוס ובלי הפתעה יתרה. האורות של שיטים מנצנצים מרחוק ומדונה שרה לי שיר על סודות וכיצד בלבלתי אותה כשנכנסתי לחייה... אני אוהב לנסוע בלילה לבד במדבר; המדבר שלנו הוא כמו מיני מדבר אריזונה ללא מוטלים בדרך ונוודים אבל יש הבלחי אורות של בסיסים ומופעי הכוכבים מרהיבים ביופיים אבל יש גם שקט מפחיד, משהו אפל ולא מוסבר שדויד לינץ הטיב לתאר אותו בנימת מוזיקה פשוטה מאד בסדרה טווין פיקס. בכל פעם שהוא רצה להציג רוע וכוח עלום הוא היה מצלם רוחות בלילה מנדנדות רמזורים תלויים על כבלים או צמרות אורנים מברישים אחד את השני וברקע אותה מוזיקה שמעבירה בך צמרמורת מעצם הזנב ועד הפונטנלה...
'אקספרס לגיהינום' הוא ספר פשוט למדי, העלילה מתרחשת בתום מלחמת האזרחים האמריקאית ורוב רובה מתנהלת ברכבת טראנס שחוצה ערבות מושלגים בלילות קפואים ומובילה כוח חילוץ צבאי למוצב צבאי מבודד, אבל הרוע נמצא על הרכבת בכל פינה, ואנשים מתחילים להעלם ודברים מוזרים מתחילים לקרוא - הקצב והמתח מתקדמים בהתאמה לשקשוקי גלגלי הרכבת הכבדים. מזל שיש גיבור, לא טיפוסי ולא שגרתי שנזעק להציל את העולם והסוף הוא סוף טוב למרות שהדרך היא אקספרס לגיהינום. על אף שלא כיוונתי את מועד קריאת הספר למועד אותה נסיעה שאת מטרתה לא פירטתי, קרה המקרה ושניהם התרחשו בסמיכות אחד לשני; אמנם דברים מוזרים לא אירעו לי במהלך הנסיעה אבל מצאתי קווים מקבילים בין נסיעתי הארוכה והבודדה במדבר לבין אותו מסע של רכבת בישימון הלבן והקפוא. אליסטר מקלין, על אף היותו סקוטי במוצאו, הטיב לכתוב ספר מתח בסגנון מערבון שלא היה מבייש את קרל מאי וכפי שציינתי בביקורות קודמות על ספרים אחרים שכתב, הבחור באמת הצליח לעשות עבודת רקע טובה מאד ואף הצליח לשכנע אותי בקיומו של מוצב צבאי שלא היה קיים.
סיימתי את עיסוקי אי שם במדבר והתחלתי לחזור צפונה בכביש 40 . בוב דילן שר ברקע על טיפשים שמסתערים במקום בו מלאכים מפחדים לדרוך (jokerman) ואני חשבתי שהשיר גאוני והמשכתי ושרתי אתו על בחורה ושמה שרה ועמה אני לוגם רום לבן בפונדק באמצע היער.
חזרתי לצומת ציחור ויכולתי להישבע שלשנייה ראיתי שם אדם בחליפה אדומה והפנים שלו לבנות כסיד והוא מחייך ומניף את ידו לברכה ופוף... הוא נעלם.
מגיעים למצפה, ערפל מתפשט על הכביש ומדונה שרה לי שבכל פעם שאני קורא בשמה זאת כמו תפילה קטנה... אז אני קורא לה והיא שרה שהקול שלי לוקח אותה... היא ממשיכה לשיר על תפילות והקול שלה לוקח אותי רחוק...לילה טוב :)