ספר חדש של נעמי רגן.
אביגיל נשואה לאדם , רואה חשבון מוצלח באמריקה.
ביום אחד בהיר מוצא את עצמו אדם מואשם בהאשמה חמורה.
עולמם חורב עליהם.
בתם קיילה כתוצאה מהפרשה של אביה,נפרדת מבן זוגה,
ועולה לארץ ישראל,וגבריאלה אימא נוסעת אחריה לארץ
וגם מוצאת את עצמה,נכבשת ע"י קסמה של הארץ.
ספר יפה,כמו שאר ספריה של רייגן אהבתי.

ה"רומן הרומנטי" באצטלא של ספר על מהות החיים.
אמינות שואפת ל - 0.
די בהליכה של מס' רגעים בקרבה לאנשים זרים - וגיבורי הסיפור זונחים את כל יסודות מחשבתם ובסיס קיומם. דמויות שטוחות וחד מימדיות, ולכן, מהפכים שהן עוברות, ממש לא גורמים לקורא לאיזו שהיא הזדהות.
התיאורים על החפירות במדבר - חופרים, משעממים ולא אמינים...
הכל ברור וידוע מהעמוד העשירי: הקונפליקט והפתרון.
מיותר.

בשלושה דברים אדם ניכר - בכוסו ובכיסו ובכעסו.

כאן הסופרת בחרה להפגיש אותנו עם משפחת סמואלס, משפחה יהודית אמריקאית, בשעת צערה ובדרך כך גם בשעת כעס.

במהלך הסיפור אנו רואים איך המשפחה מתמודדת בשעת צער אדם מול אדם, אדם מול מקום ואיך מתוך נקודת השפל עולות וצצות תובנות חדשות על החיים שלפני ועל החיים שאחרי - תרתי משמע

ספר מתיש ומשעמם.
ציפיתי לשינוי לטובה אך לצערי נאלצתי לנטוש את הספר באמצע.
קראתי את כל ספריה של נעמי רגן. אם לומר את האמת הסופרת אוהבת לתאר פרטים לא הכרחיים לפרטי פרטים, תיאורים אלה מתישים את הקורא.
"השיר העשירי" - ספר גרוע.
התאכזבתי.
איני ממליצה.

לא התלהבתי מהספר.
מעבר לאמירות שונות שצרמו לי, מעבר לשגיאות דפוס שהיו פה ושם, העלילה די מקרטעת לדעתי. זאת אומרת, אני קוראת וקוראת וזה פשוט לא סוחף. הגעתי כבר לעמוד 170 (אמצע הספר) והרגשתי שהספר משעמם ושאני כבר ממש צריכה להתעקש כדי להמשיך ולקרוא אותו. בכל זאת הצלחתי לסיים אותו וזאת בגלל שסוף הספר דווקא כן מעניין (סוף סוף) למרות שגם אז דילגתי על הרבה תיאורים (כי מיציתי).

חייבת הערה לאחד האנשים שכתבו ביקורת (מצטערת שאיני זוכרת את שמו) הוא כתב "אני לא יודע אם נעמי רגן מנהלת אורח חיים דתי, ומתוך זה שהיא אולי לא מכירה משהו אחר זה גם אורח החיים שהיא בוחרת לדמויות שהיא כותבת עליהם. יש פוטנציאל לא רע לעלילה של הספר, אבל יש הרגשה של פיספוס, אם מסיבה של כפיה דתית ואם מכל סיבה אחרת, וחבל. לכן לדעתי נכון יותר לכוון את הספר הזה למגזר מסויים", אני יכולה להגיד שבתור מישהי שכנראה מתאימה למגזר שאליו הוא חושב שנכון לכוון את הספר, במרבית הפעמים, הדרך שבה היא מציגה את הדת די מקוממת (מסקנה- הספר פשוט לא כ"כ מוצלח בלי קשר לאיזה מגזר הוא אולי מתאים).

הבטחתי לעצמי בעבר לא לקרוא יותר מארבעה ספרים פרי יוצר של אותו סופר, וכך גם היה עם הסופרת נעמי רגן.לא יודעת מה קרה לי שנתתי למוכר בחנות לשכנע אותי לקחת את הספר.
חוץ מסיפור שמתכונתו ידועה מראש וכן גם סופו העטוף במעטפת של אמרות שפר פרי העידן החדש ,לא מצאתי בספר שום דבר שימשוך אותי אליו.סנריו ידוע מראש, היינו בו בספריה הראשונים של הסופרת -שאז היו חידוש מופלא -אבל היום אחרי מאות ספרים של "דאג לעצמך ""הכר את עצמך" דע את עצמך " "לאן אתה הולך מאין באת" וכו' למכביר ולאין סוף....לא צריך גם סיפור משעמם שיאמר לי שוב אותו דבר.
אכזבה...אבל למה אני מופתעת ,ידעתי שאסור לי לקחת את החמישי.....

ספר חדש של נעמי רגן. קריא ונחמד.
אקטואלי. בהחלט מחובר למציאות של ימינו ומתאר אותה.
סיטואציות שניתן להבינן ולהזדהות איתן.
לגבי העלילה עצמה?
לא ממש מקורית.
הרגשתי שהסיפור עצמו מזכיר לי את הסיפור של סביון ליבריכט "תפוחים מן המדבר" - האם הנוסעת למדבר לחפש את בתה ולהחזירה הביתה... אפילו מוטיב התפוח חוזר.
גם סיפור אהבה במדבריות ים המלח, קראיים, מגילות, רב
מוזר המזכיר מנהיג כת גם אלו כאילו לקוחים מספר של יוכי ברנדס "לכבות את האהבה".
כאילו הסופרת חיברה בין שני הסיפורים ע"י הסיפור האמריקאי.
אז בהחלט לא מקורי.
(האם זהו מתכון כשר לספר?
לקחת שניים שלושה סיפורים מפי סופרים אחרים, לחברם יחד
והופה! נולד ספר חדש?)

ספר מיוחד. זורם בהתחלה על מי מנוחות לכאורה אולם מן האמצע ואילך הספר סוחף ואין אפשרות להינתק ממנו. ספר עמוק ברעיונותיו ובמסר שהוא נותן. לא ממש רגן כפי שהיא באה לידי ביטוי בספריה הקודמים. אולי עליית מדרגה.

נחמד - לא יותר מזה.
אפשר גם לומר שקצת התאכזבתי. במיוחד בפרקים האחרונים.
אני לא אגלה פרטים אבל לקראת הסוף, פתאום הכל קורה כ"כ מהר. זה ניראה כאילו היא רצתה כבר לסיים את כתיבת הספר.
את רוב הספרים שלה אני אהבתי.
את הספר הזה לא כ"כ. לא נורא. גם זה קורה.