זה סיפור על כאב.

לא מדובר כאן על התגברות, אין בספר שום תובנות על החיים וזוגיות, אין קלישאות על אישה עצמאית שאחרי גירושים משנה את חייה מקצה לקצה, יוצאת לחופשי, נבנת מחדש, או כל זמזום טראשי כזה או אחר שאפשר למצוא בדרך כלל בספרים שמדברים על נושא כזה. זה סך הכל סיפור של כאב, מונוטוני אומנם, צורם וקשה לעיכול, פרטני ולא אסטטי. אבל אמיתי עד להכאיב. זה מסוג הספרים שצריך להיות במצב רוח מאוד מסוים כדי ממש להנות ממנו. כדי באמת להעריך את המקצב שלו, ואת המילים הכאובות שלו.
התחלתי לקרוא אותו ולא התחברתי, וכל מה שרציתי זה כבר לסיים אותו. רק כבר להגיע לסוף של הספר המעיק הזה. לא הבנתי מה גורם לי לכזאת אי נוחות בין הדפים שלו, מה כל כך מוציא אותי משלוותי. ואז לקראת הסוף, היה איזה עמוד וחצי שפשוט פצע אותי. החדגוניות הזו של החיים שלה, הבדידות שחגה סביבה, כמו נשר סביב נבלה. זה ממש הפחיד אותי. זאת הסיבה שלא באמת רציתי לקרוא. לא רציתי שהיא באמת תצליח לגעת בי עם המונוטוניות האפרורית של חייה.