"אולי לא היית מסוגל לאהוב את המלחמה ולשנוא אותה בהרף־עין אחד, אבל לפעמים הרגשות האלה התחלפו במהירות כזו, שהסתחררו נלפתים ואחוזים זה בזה על גלגל סטרובי שנסק והתרומם, נסק ועלה עד שהיית ממש "מרחף ממלחמה", כמו שנאמר על כל כיסויי־הקסדה. ההתפכחות משיכרון זה יכלה באמת לעשות אותך לשבר־כלי" (עמ׳ 50).
אל הספר "שדרים" שכתב העיתונאי האמריקאי מייקל הר (הוצאת תבל, 1987) על מלחמת וייטנאם הגעתי בעקבות מאמר שכתב עפר שלח ב"בלייזר" ב־2007. שלח, שכמ"פ צנחנים במילואים נפצע במלחמת לבנון (שאפשר לכנות כווייטנאם שלנו), הגדיר אותו בתור "ספר המלחמה המזוקק ביותר שנכתב אי פעם ואחד היחידים שישנה באמת את חייכם".
בין השנים 1969-1967 היה מייקל הר כתב המגזין "אסקווייר" בווייטנאם. את הכתבות איגד לספר, שנחשב לטוב ביותר שנכתב על המלחמה ההיא ולאחד מספרי המלחמה הטובים על מלחמה בכלל. הר יצא עם החיילים לפעילויות ומארבים, שכב איתם בבוץ ובגשם, עישן איתם עשב ותהה איתם מה הם עושים שם בכלל.
קראתי אותו אז ומאז כמה פעמים, כשהאחרונה שבהם במהלך מלחמת "חרבות ברזל", בה לחמתי, בעיקר ברצועת עזה, כקצין ומפקד בחטיבת צנחנים מילואים. אין ספק ששלח צדק, ויש הדים למלחמה ההיא ולתיאוריו של הר גם במלחמה הזו שלנו.
"אני לא הייתי יוצא כמו שיצאו מציבי מארבי־הלילה, או הסטא"רים – אנשי הסיירת לטווחים ארוכים – שעשו את זה לילה אחר לילה במשך שבועות וחודשים, מזדחלים כשרצים קרוב־קרוב לבסיסים של הווייטקונג ומסביב לטורים נעים של צפון־וייטנאמים" (עמ׳ 6), כתב. ועדיין הר נע צמוד לכוחות, תחת אש ובחזית.
כך למשל, סיפר שפגש "סטא"ר אחד מהדיביזיה הרביעית שהיה בולע את הכדורים שלו מלוא החופן, מדפרסים מהכיס השמאלי של המדים המפוספסים שלו ומרחיפים מהימני; אלה כדי שיוכל בכלל להוציא את עצמו לדרך, ואלה כדי שירוץ בה. הוא סיפר לי שהם ארגנו לו את המצב בדיוק כמו שצריך, שהוא היה מסוגל לראות בלילה את הג׳ונגל המתוק ההוא כאילו היה מסתכל עליו דרך מגבר־אור־כוכבים. "הם בהחלט פותחים לך את העיניים", הוא אמר" (עמ׳ 6).
כשתיאר מארב כזה לא ניתן שלא לשים לב פתאום לתחושות, בעיקר של פחד ותשישות, שלא ידעת לבטא במילים. "היו רגעים כאלה בלילה, שכל קולות הג׳ונגל היו משתתקים בבת־אחת. לא הייתה שום דעיכה או היחלשות הדרגתית; כל הקולות נעלמו כהרף־עין, כאילו איזה אות שוגר אל החיים: עטלפים, ציפורים, קופים, חרקים, נחשים, נקלט בתדר שאלף שנות חיים בג'ונגל אולי יכשירו אותך לקלוט, אך במצב־הדברים הנוכחי מותיר אותך תוהה מה אינך שומע עכשיו, מאמץ את אוזניך לאתר קול כלשהו, רסיס אחד של מידע. שמעתי את זה כבר קודם, בג׳ונגלים אחרים, באמזונס ובפיליפינים, אבל אלה היו ג׳ונגלים "בטוחים", לא היה שם סיכוי רב שמאות וייטקונגים הולכים ובאים, נעים וממתינים, יושבים במעמקים רק כדי להרע לך ולפגוע בך" (עמ׳ 42).
לדבריו, "המחשבה על הדבר הזה יכולה להפוך כל דממת־פתע לחלל ריק שאותו היית ממלא בכל הדברים שעד אז חשבת שהם רדומים בך, יכלה אפילו להעלות אותך על הדרך לשמיעה־מדומה, על־טבעית. היה נדמה לך שאתה שומע דברים בלתי־אפשריים: שורשים טחובים נושמים, פירות מזיעים, פעילות חרקים נמרצת, הולם הלב של בעלי־חיים זעירים" (עמ׳ 42). כל מי ששכב פעם מארב יזדהה עם הדברים.
אותו סטא"ר סיפר לו סיפור מטלטל, "נוקב וקורע ומהדהד יותר מכל סיפור־מלחמה ששמע" (עמ׳ 7). נדרשה לו שהות של שנה בווייטנאם עד שהבין אותו באמת. "פטרול עלה להרים. אחד חזר. הוא מת לפני שהספיק לספר לנו מה קרה" (עמ׳ 7), סיפר האיש. החבר חיכה להמשך, אבל זה לא הגיע. "הוא רק הסתכל עלי כאילו הוא מרחם עלי, שיזדיין אם הוא יבזבז זמן לספר סיפורים למישהו מטומטם כמוני" (עמ׳ 7).
זהו, אולי, סיפור המלחמה כולה במשפט, שכן נדמה שנוהלה ללא תכלית ריאלית בת השגה. בעת שקראתי זאת לא יכולתי שלא לשאול את עצמי מה לעזאזל חיפשו שם האמריקאים במשך כל־כך הרבה זמן?
"מה הרגשתך כאשר זעטוט בו תשע־עשרה אומר לך מעומק ליבו שהוא כבר נעשה זקן מדי בשביל חרא מסוג זה?" (עמ׳ 14).
אחד הקטעים הכי חזקים בספר תיאר את שחווה כשפרצה במפתיע בינואר 1968 מתקפת הטאט, שבעיני האמריקאים נתפסה כלא פחות מפתיעה מאסון התאומים, פרל הארבור ופלישת צבאות ערב לישראל ביום כיפור בשנת 1973 (וכמובן ה־7 באוקטובר 2023). באנדרלמוסיה שנוצרה באותו לילה ראשון של המתקפה, כל יחידה הייתה לעצמה כנגד האויב. תיאורו הכאוטי את ימי המתקפה הראשונים הוא מצמרר, ומוכר להחריד.
בין הר לכוחות שאליהם הצטרף במלחמה שררה קירבה אינטימית. "אומר לכם עד כמה אינטימית: הם היו האקדוחנים שלי. אף פעם לא הנחתי להם לחפור את השוחות שלי או לשאת את החגור שלי" (עמ׳ 53). אבל, כתב, הם היו שומרי ראשו. היה זה, כתב" חליפין־של־שירותים שפעל בסדר גמור עד אותו לילה שבו גלשתי אל צידו השני של הסיפור, הצד הלא־נכון, רכון מאחורי כמה שקי־חול במסלול התעופה בקאן־תו עם אוטומטי קליבר־30׳ בידי, נותן חיפוי לחוליית־תגמול בת ארבעה איש שניסו לחזור לעמדה" (עמ׳ 53).
בלילה הראשון למתקפת טאט, כתב, "היינו במחנה ג' של ה"כוחות המיוחדים" באיזור הדלתה, מכותרים, ככל הידוע לי, ודבר להוציא בשורות רעות, אינו מסתנן פנימה" (עמ׳ 53). כמעט מכל מקום, "מהוי, מדאנאנג, מקוי־ניון, מקה־סאן, מבאן־מי־טואוט, מסייגון עצמה – "הכול אבוד" כפי שהבנו את המצב באותו הרגע, השגרירות בידיהם, שולון בידיהם, טאן־סו־נהוט בוערת, היינו באלאמו, לא בשום מקום אחר, ואני לא הייתי כתב, אני הייתי רובאי" (עמ׳ 53).
אפשר להניח שבאותו רגע נזכר הר באותו נחת שאמר לו: "בחור, בטוח כמו־כלום שמציעים לך רק כמה בחירות מחוריינות" (עמ׳ 14).
לאחר שנפתחה המתקפה הוא דילג מזירת לחימה אחת לשנייה, כדי להביא את הסיפורים האמיתיים הישר משדה הקרב. בקרב על הוי (Huế), אולי הקרב המשמעותי ביותר בשטח בנוי במלחמה, "הנחתים של 2/5 טיהרו ואיבטחו כמעט את כל הגיזרה המרכזית של הגדה הדרומית ועכשיו היו מתפרסים מערבה, נלחמים ומטהרים את אחת התעלות הראשיות" (עמ׳ 59).
בהמשך עבר הר לסקר את הלחימה בקה־סאן, שם צרו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקונג על הבסיס של גדוד 26 של המארינס. הר פגש שם נחת שעל השכפ"ץ שלו רשם: "למרות שאני הולך בתוך עמק צללי המוות לא אירע כל רע, מפני שאני הבנזונה הכי רשע בכל העמק" (עמ׳ 67). מי האמר שהאופטימיות מתה?
המחבר ציין כי בין כוחות צבא היבשה האמריקאי בלטה דיוויזיית הפרשים המוטסת ה־1 (ה"סוסים" של ה"פרשים" היו מסוקי היואי שאפשרו לה גמישות וניידות ברמה שטרם הוצגה עד אז בשדה הקרב). הדיוויזיה זכתה לתהילה בקרב בעמק יה־דראנג, ב־1965, כשגדוד שלה, עליו פיקד לוטננט־קולונל האל מור, לחם נגד כוח עדיף בהרבה מצבא צפון וייטנאם והביס אותו. סיפרו, כתב הר, "שאש־הקרקע הייתה כה עזה עד שמסוקי הפינוי לא יכלו לנחות בה" (עמ׳ 20).
אך "אפילו "המוטסת", על סגנונה, אומץ־לבה וניעותה, לא הצליחה לקעקע את שכבת־הפנים הקיימת־ועומדת של אותה ארץ רמות, לחדור מבעדה לעומק. הם הרגו המון קומוניסטים, אבל זה כל מה שהם עשו, כי מיספרם של הקומוניסטים ההרוגים לא הייתה לו כל משמעות, לא שינה דבר" (עמ׳ 74). יש בדברים הד גם למלחמות אחרות, שבהן היעדר אסטרטגיה ויעדים ראילים גרם לכך שהעיסוק במספר ההרוגים שספג האויב הפך לחזות הכל.
אמנם אין במחדל המודיעין בכדי להפחית מיכולת ההתאוששות המרשימה שגילו כוחות הצבא האמריקאים בפיקוד הגנרל ויליאם ווסטמורלנד, בקרבות כמו הוי וקה־סאן, שם צרו כוחות צבא צפון וייטנאם והווייטקטנג על הבסיס של המארינס, אבל ראוי ללמוד ממנה שני לקחים. האחד, שמערכות המודיעין באשר הן, נדרשות לספקנות בריאה.
הנדבך השני נגע לכך שאף שמתקפת הטאט הייתה כישלון צבאי היא המחישה שלמערכה יש נדבכים חשובים לא פחות מן המתרחש בשדה הקרב ובהם הקרב על התודעה של הצד שכנגד. ניתן, כפי שהוכיחה מתקפת הטאט או מתקפת הפתע המצרית ב־1973 (לגבי ה־7 באוקטובר המושבעים עוד מתדיינים), להפסיד בשדה הקרב, ועדיין לרשום הישג תודעתי חשוב ואף לנצח את המערכה כולה. האמריקאים אולי ניצחו בווייטנאם את הקרב, אבל הפסידו את המלחמה, שכן בדעת הקהל האמריקאית נתפסה המערכה ככישלון.
האמריקאים הפעילו עוצמת אש אדירה כדי להדוף את המתקפה. הר ציטט מייג׳ר (רס"ן) אמריקאי מצבא היבשה, שאמר משפט שנכנס להיסטוריה, לפיו הם נאלצו "להרוס את בן־טרה כדי להציל אותה" (עמ׳ 56). הנחתים ומפקדם, קולונל דייוויד לונדז, מצדם "אולצו לשבת ולהמתין, ונחתים במצב מיגננה מרגישים את עצמם כמו כופר שנקלע לעדת מתפללים" (עמ׳ 81).
הר כלל בספר סיפור קטן על מסיבת עיתונאים שקיים גנרל מזרוע האוויר של המארינס בנושא המצב בקה־סאן. לצד הר נכח שם כתב ה"וושינגטון פוסט" פיטר ברסטראפ. "בקוריאה הוא היה קפטן־נחתים; נחתים־לשעבר הם כמו קתולים־לשעבר או סוכנים־פדרליים שלא־בתפקיד, וברסטראפ הוסיף עדיין להקדיש התעניינות מיוחדת לכל המתרחש בחיל־הנחתים" (עמ׳ 113).
הגנרל "מרח" את הכתבים בתיאורים "ורודים" מדי של המצב בשדה הקרב ולבסוף נמאס לברסטראפ. "גנרל, מה בקשר למיתקני־ההגנה בקה־סאן? תראה, אתם בניתם שם את מועדון־הקצינים היפהפה הזה, הממוזג־אוויר הזה, ועכשיו הוא תל־חורבות. אתם בניתם קנטינה שם, היא רוסקה לרסיסים" (עמ׳ 114). ברסטראפ הוסיף להלום בו בשאלות נוקבות, אחת אחר השנייה, אך הגנרל "לא נתן לעובדות לבלבל אותו עם האמת", הביט בשלווה בברסטראפ ואמר: "נדמה לי שאתה הולם במסמר קטן עם פטיש גדול נורא" (עמ׳ 114).
כדי להדוף את המתקפה על קה־סאן למשל, הקצה ווסטמורלנד סיוע אווירי צמוד בכמות ניכרת ויזם את מיבצע "פאגסוס", הנחתת סער של כוחות דיוויזיית הפרשים המוטסת ה־1 במסוקים, שהפתיעו והביסו את כוחות צבא צפון וייטנאם. שם, קבע, לא תהיה עוד דיין־ביין־פו (בהתייחסו לתבוסת הצרפתים שכותרו באורח דומה 14 שנים קודם לכן). מבחינתו המבצע היה "דיין־ביין־פו בגירסה הפוכה" (עמ׳ 123).
כשהחל המיבצע אפשר היה לראות "בכל מקום אליו פנית, את תג־היחידה המרגיע והמעודד ביותר בכל וייטנאם, סרט־הכתף הצהוב־שחור של המוטסים. בקהלם של המקצוענים הסתופפת עכשיו, העילית. מינחתים ובסיסי־אש היו מוקמים עכשיו בקצב של שלושה וארבעה ביום, וכל שעה שחלפה קרבה אותם עוד לקה־סאן" (עמ׳ 118).
זה נראה, כתב, כמעט יותר מדי טוב. אבל "ביום השלישי הסתמן משהו משונה ב"פגאסוס". "פגאסוס" כמיבצע, שיקף את תפיסותיו ועדיפויותיו של מפקד המוטסת, מייג׳ר־גנרל ג׳ון טולסון, גנרל בעל אינטליגנציה וחריפות בלתי־רגילות, המיבצע התנהל בדייקנות ובמהירות בל־ייאמנו ממש, וביחוד לדידו של אדם כמוני, שבילה את החלק־הארי של שלושת החודשים החולפים עם המארינס. "פגאסוס" היה כמעט אלגנטי בטקטיקות ובמעוף שלו" (עמ׳ 118).
למעשה, סיפר, "עד מהרה "פגאסוס" להצטייר כמופע־ראווה ולא כמיבצע צבאי, לא־מיבצע שנועד לא־לפרוץ את הלא־מצור על קה־סאן. כשאמרתי לגנרל טולסון שאין לי שום מושג מה המוטסים עושים בעצם, הוא צחק לי ואמר שכנראה אני תופש את העניין הרבה יותר ממה שאני עצמי חושב. ל"פגאסוס" אין שום יעד, אמר. תכליתו היא ליצור־מגע. אבל ליצור־מגע עם מה?" (עמ׳ 118).
בפרספקטיבה מאוחרת וביקורתית טולסון דווקא צדק. "פגאסוס" דווקא השיג את יעדיו ובראשם הסרת המצור מעל בסיס קה־סאן, מבלי שהאויב הצליח להבין ולצפות את מהלכי הדיוויזייה. ואז, "לראשונה מזה אחד־עשר שבועות, יצאו נחתי קה־סאן אל מחוץ לגדר־הביטחון שלהם, עברו את שני המילין אל גבעה 471 והשתלטו עליה, במה שנראה הקרב הרציני האחד ויחיד שהתלקח בכל השבועות האלה" (עמ׳ 119).
ארצות הברית יצאה למלחמת וייטנאם במטרה לעצור את התפשטות הקומוניזם וההשפעה הסובייטית. בפועל, היא שקעה במלחמה חסרת כיוון ולמרות שניצחה בכל קרבותיה בה, הפסידה את המלחמה. מוטב היה לו שמעו לעצת הסנטור ג׳ורג׳ אייקן שאמר: "בואו נצא משם ונגיד שניצחנו".
במלחמה צריך להכיר במגבלות הכוח ובמה שאפשר ואי־אפשר להשיג בכוח הצבאי, לדעת מתי לחתוך הפסדים וגם מתי מוטב להסתפק בהישג מוגבל כשהחלופה היא שקיעה בביצה מדממת וטובענית. זה נכון גם למלחמה הנוכחית בעזה. הר הוציא מתחת ידו ספר מטלטל שלא ניתן להניח מן היד, שתפס היטב את מוראות המלחמה, ותהיה המלחמה באשר תהיה, על תחושות החיילים והמציאות ההזויה שאליה נקלעו לא פעם. ספר שאינו מרפה מהקורא גם זמן רב לאחר הקריאה.
