ספר מצוין. סיפורים קצרים של סופרת ניגרית שהיגרה לארה"ב, וכמוה הסיפורים עוסקים בניגריה ובמערב, בית והגירה, כתיבה, משפחה וזוגיות ועוד. הסיפורים כתובים בצורה קולחת, כאילו נשפכו בשלמותם אל הדף. הסיפור הראשון מספר על בחור ניגרי ממעמד טוב שמצטרף לכנופייה ופורץ לביתו-שלו ואז מגיע לכלא, ונחשף למציאות קשה באמת. בסיפור השני ישנה משפחה ניגרית שהיגרה לארה"ב ובזמן שהבעל עושה חיל בניגריה בעסקיו אשתו קמלה בבית ואז עוד מגלה שבניגריה בעלה בוגד בה עם אישה צעירה ולא מסתיר זאת. הסיפור השלישי מספר על פרעות שעושים המונים מקבוצת אוכלוסייה אחת באחרת בניגריה (מוסלמים בנוצרים אם אני לא טועה) ושתי נשים מסתתרות בחנות נטושה לומדות להכיר אחת את השנייה. הסיפור הרביעי מספר על ניצולים של מלחמת ביאפרה וההתמודדות שלהם עם המוות והאובדן ותוצאות המלחמה. בסיפור החמישי מהגרת ניגרית בארה"ב מוצאת עבודה בתור מטפלת בילד קטן שאביו לבן ואמו שחורה, ומתאהבת באם. בסיפור השישי סופרת ניגרית מגיעה לסדנה שמיועדת לסופרים אפריקאיים. הסיפור השביעי מספר על מהגרת ניגרית שנמצאת במערכת יחסים עם בחור לבן ופריווילג. בסיפור השמיני אישה נשואה למתנגד משטר בניגריה מאבדת את בנה בצורה טראגית ומגיעה לשגרירות ארה"ב כדי לקבל מקלט מדיני באמריקה (סיפור קורע לב). בסיפור התשיעי שני ניגרים, אישה וגבר, שחיים באוניברסיטת פרינסטון מפתחים חברות בעקבות אירוע קיצוני. בסיפור העשירי אישה שהגיעה לארה"ב בעקבות בעלה שחי שם שנים מגלה מיהו באמת, את הדברים שמארגני הנישואים לא סיפרו לה. בסיפור האחד עשר אישה שהייתה מגיעה עם אחיה הגדול בקיץ לחופשות בניגריה אצל סבתם מספרת על הקיץ ששינה את חייה. הסיפור האחרון מספר על כפר בניגריה והשינויים שהכניס הקולוניאליזם למדינה ואיך הוא משפיע על משפחה ספציפית אחת. סיפורים מעולים, כואבים, מעוררי מחשבה, שנונים.

הגעתי לספרייה.עוד ביקור טיפוסי בספרייה.חתול בכניסה חסם לי את הדרך והייתי צריך לעשות לו "קישט!" כדי להיכנס.הספרנית ריחפה לה בספרייה,עברה ממדף למדף וסידרה ספרים.הלכתי ישירות לעמדת הספרים החדשים,לראות מה הגיע.וראיתי את הספר הנ"ל,"כרוך סביב צווארך".אני זוכר שחשבתי,"מה כרוך?חסר פה הנושא של המשפט".אחרי ההתנסות שלי עם צ'יממנדה ב"חצי שמש צהובה",החלטתי ללכת על הספר.

אוי,צ'יממנדה.מה כבר אפשר להגיד על סופרת מרהיבה כמוך?
תכלס,אין לי למה להרעיף עלייך שבחים.את שלך עשית.סופרת בינלאומית,זוכה בפרסים,חברה הכי טובה של מישל אובמה (ואפילו הופעת בקליפ של ביונסה,עם שיר שכתבת לו את המילים).אבל עדיין,סימניה וכו',אז בכל זאת אפרט קצת.

מדובר ב-12 סיפורים קצרים,קצרים ברמה שמשאירים טעם של עוד.צ'יממנדה כמו תמיד כותבת על ניגריה שלה.ניגריה על כל צבעיה-ניגריה עם המלחמות אבל גם על ניגריה היפה,זאתי עם הנופים והרגעים היפים.מעניין לציין שאפשר לראות בחלק מהסיפורים יסודות שנראים אוטוביוגרפיים (קיימים בקובץ לפחות 3 סיפורים בהן הגיבורה לומדת רפואה\למדה רפואה בחו"ל,דבר שתואם לחייה של צ'יממנדה).

אז מה זה הדבר שכרוך סביב הצוואר?
אני חשבתי שאולי מדובר באיזה עול.משהו מעיק שחונק אותך,הרגשה פנימית חונקת.אז נראה שצ'יממנדה זרמה איתי,אבל פיתחה את הרעיון-הזיכרון,זה מה שכרוך סביב הצוואר.ובאמת,זה החוט המקשר בין כל הסיפורים.סיפורים על ניגרים-בניגריה או בחו"ל-שהזיכרון מכביד עליהם.חלק רוצים לשכוח את ניגריה,חלק אפילו רוצים להיטמע בחברה (משנים את שמם וכו'),חלק מרגישים שזיכרון המלחמה מכביד עליהם,אבל חלק רוצים לזכור.ככה בסיפור החותם את הקובץ,"ההיסטוריונית העקשנית",גיבורת הסיפור דווקא פועלת לזכור את ניגריה ומנהגיה,זאת בניגוד למשאלת הוריה שרוצים שתתנצר ותשכח את "המנהגים האלילים".
צ'יממנדה מתארת כל כך טוב את ניגריה והחברה הניגרית,שפעם ראשונה בחיי נותרתי בלי מילים (וזה נאמר על ידי מישהו שההורים שלו טוענים שמרגע שהתחיל לדבר הוא אף פעם לא הפסיק!)

הספר הזה והסיפורים שבו עומדים במעין שדה מתח, בו מתעמתים הצורך של הסיפורים הללו להיכתב ולהיקרא, לבין התחושה שהספר מגויס לכך. לעיתים נדמה שזו פרופגנדה. משפחתה וסביבתה, עובדי האלילים, חלשים ווותרנים בסיפור אחד, וגאים וכנים בסיפור שאחריו, ובכל סיפור האדם הלבן שטחי וקר ו"אמריקאי", אבל אולי טומן בתוכו איזשהו צדק עמום. מכל אלה לא נוצר עומק, אלא תחושה שכל האמצעים כשרים למטרה. לספר את סיפורן של נשים אפריקאיות. את החלטותיהן מול הגבריות הישנה והחדשה, הדתות שהחליפו זו את זו, האופנות והכסף והאלימות.
מצד שני, כל זה מסופר בכזה כישרון ורגש, שאתה באמת נסחף אחרי המילים. כמו פוליטיקאי או מטיף דתי כריזמטי במיוחד. יש כאן תובנות ודקויות חזקות, שאולי נזקקות למידה של תעמולה כדי להחליק מתחת לציניות שמתעוררת לנוכח "סיפורים קצרים על נשים באפריקה שנכתבו על ידי אישה אפריקאית גולה שמנסה לגלות את תרבותה מחדש". יכול להיות שאלו דברים שחייבים לחיות בהרמוניה בספר כזה, כי אחרת אנחנו נשארים עם תוצר אתני-ספרותי, או מסה זועמת שאיננה פרוזה. זה האמצע, והאמצע הוא לפעמים מצוין.