בכורה הִיא אָמְרָה, עָדִיף לָהּ לִהְיוֹת שְׁתִי וָעֵרֶב מֵאֲשֶׁר חוֹזֶרֶת וְנִשְׁנֵית. הַיּוֹם עוֹד הִשְׁתַּמַּשְׁתִּי בִּמְאַוְרֵר, וְאָז הַגֶּשֶׁם הַרִאשׁוֹן, בְּמֶשֶׁךְ דַּקָּה רִסֵּס כְּאִילוּ לְתוֹךְ סִיר שֶׁמֶן רוֹתֵחַ. בַּפֶּה שֶׁלָּהּ נִכְרְכוּ גְּוִילִים שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי לְהַתִּיר. אֲרָמִית, לוֹעֲזִית, הַמִּלִּים נִשְׁמָעוֹת נֹסַח סְחִיטָה. אֲנִי שׁוֹמַעַת רַק סִינִית, כְּלוֹמַר מַה שֶּׁקּוֹרֶה כְּשֶׁמִּשְׁתַּחְרֵר אֲוִיר מִבַּעַד פֶּה בְּאֶלֶף הִתְקַבְּלֻיּוֹת שׁוֹנוֹת. הִיא חוֹזֶרֶת עַל זֶה שׁוּב וָשׁוּב. הַמַּבָּט שֶׁלִּי בִּלְתִּי מְכֻבָּד וּמְסֻמָּן בְּצִבְעֵי תְּבוּסָה, כְּמוֹ אֵצֶל גֶּבֶר. לִקְרַאת סוֹף הַשָּׁבוּעַ שָׁרַב. חֲזוֹן אַחֲרִית הַיָּמִים מִתְנַסֵּחַ בְּמִקְרֶה. וְכָל אֵלֶּה הַמִּתְפַּיְּטִים עַל אוֹתָהּ בְּכוֹרָה שֶׁל הַגֶּשֶׁם שָׁכְחוּ שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ בְּעִבְרִית כְּאִלּוּ תּוֹקֵף מִתּוֹךְ כְּלִי נֶשֶׁק. יוֹרֶה. נוית בראל, משוררת וחוקרת ספרות. ילידת 1977, גדלה באשקלון וחיה בתל אביב. שיריה נדפסו במבחר רחב של כתבי עת (בהם מטעם, הליקון ומעין), בעיתונות היומית ובאנתולוגיות. ...

לֹא מָצָאתִי דָּבָר שֶׁלֹּא הוּבַס עֲדַיִן .כַּמָּה מַהֵר כָּבוֹת לֶהָבוֹת, נִפְסָקִים חִפּוּשִׂים, קֶרֶן אוֹר רָפָה. שׁוּם הִתְעָרְבוּת חִיצוֹנִית, שׁוּם הַשְׁגָּחָה אוֹ עַיִן הָרָע לֹא תַּפְרִיעַ לָנוּ לְהַגִּיעַ אֶל מָחָר. אֲבָל מָה יִהְיֶה כְּשֶׁנַּגִּיעַ? לַמִּנְהָרָה יֵשׁ קָצֶה, קַוֵּי הַסִּיּוּם נִמְתָּחִים, חוֹמוֹת נִבְנוֹת כָּל הַזְּמַן. כְּשֶׁתִּרְאֶה שֶׁכֻּלָּם הִשְׁלִימוּ תַּשְׁלִים גַּם אַתָּה. כָּל חֹדֶשׁ חִכִּיתָ לְמִי שֶׁתַּתִּיר לְךָ. בַּצַּד הָיִיתָ מְכַבֶּה אֶת כָּל הַנּוֹשְׂאִים, חָמְרֵי הַבְּעֵרָה. כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא הִסְתַּכֵּל, גַּם אַתָּה לֹא יָדַעְתָּ עַל הֵעָלְמוּתְךָ. ...

בגיליון הזה כתבו בנות ובנים על הוריהם, והורים על צאצאיהם. זהו גיליון בין־דורי, שבו ירושות נתקבלו או נדחו, זוויות אפלות הוארו לרגע, תיבות פנדורה הציגו את תכולתן האסונית במלוא האימה, דמויות וקולות הועלו מן האבל ומן היתמות, דאגה ורעד קיבלו צורה, תוך כדי מלחמה, במרחב של פחד שאין ממנו מילוט. בין היתר נכללים בגיליון: שירי צוואה וזיכרון מאת נורית זרחי, שיר בת לאמהּ מאת יערה שחורי, שיר מעשייה על ילד שאיבד את אביו ביער מאת טל ניצן, פנייה אל ילדה בטקסט סיפורי מאת לאה איני, שיר כמיהה לגעת ביד האב המת מאת אלי אליהו ושיר שמוציא את הילדים מן הכלל מאת שולמית אפפל....

האם תיתכן מקריות בסיפור, בשיר, ביצירה שבה כל אות הונחה לאחר מחשבה? האם אירועים כתובים, שלכאורה אינם קשורים זה לזה, תמיד ייקשרו מתוקף כוחה של קריאה? האם משוררים שמים לב במיוחד למקרי בהחלט, לסמיכות־פרשיות משונה? ביכולתה של הספרות לגלות פנים של מסתורין במציאות הפשוטה ביותר ולחשוף ניסים באירועים רגילים, שבדרך הטבע. הספרות “מסדרת את מקרי החיים במיני קוביות של פלאים, מעשה תשבץ, שעריכתו ופענוחו מסור לידי בלשים”. כך כתב הסופר אליעזר שטיינמן, והזהיר: “תחת לְמַזֵּג לתוך מקרֵֵי חיינו את בושם החלום היא הופכת אותם לסיוט”. ביקשנו מכותבות וכותבים לחשוב על צירופי מקרים ועל דרכי ביטויָם. בספרו ‘מקריות – בספרות, בתיאוריה, בחיי היומיום’ כתב החוקר אייל דותן על אודות טבעם המעורפל של צירופי המקרים: “טבעו של אירוע מקרי הוא להישאר פתוח, בלתי מוכרע, אלא אם כן מוצאים לו סיבה ברורה, יד מכוונת שלא היתה ידועה בהתחלה. העדר הסיבה הוא חלק בלתי נפרד מקסמו של האירוע המקרי ומהאניגמטיות העומדת בבסיסו”. במסה שפורסמה בגיליון קוראת ד”ר חן אדלסבורג בספרו של דותן כמפת דרכים לקריאת ספרות ומציאוּת גם יחד. אם אין אירועים מקריים, החיים משעממים. שולמית אפפל כתבה על פגישה מקרית עם דמון ישן. לי ממן ואגי משעול תיארו את החולף במקרה, חסדים מקריים, מילה שעושה נעים בשפתיים ואהבה שמתה. תרגומיו של שמעון זנדבנק לברטולט ברכט מנבאים מקרים שעוד יקרו במקרה. מכל התלאות ייוותרו צווחה באוויר, פנים מחווירות ופה משתנק....

גיליון חדש ומגוון של כתב העת הוותיק “הליקון” בעריכת ד”ר נוית בראל ובו, בין היתר: מסה נוקבת על מטרתה של הכתיבה מאת הסופר המוערך סמי ברדוגו, שירים של המשוררת האמריקאית הגדולה אמילי דיקנסון בתרגום חתן פרס ישראל לתרגום פרופ’ שמעון זנדבנק, שירה עברית חדשה מאת מיטב הכותבים כיום, בהם הילה להב, עומר ולדמן ורוני סומק וקטע מתוך רומאן בכתובים מאת לאה איני....

הכותבים בגיליון זה הוזמנו להתרכז בעצמם. זהו גיליון “אני אני אני”, ברוח הזמן. כשניסה מגזין ‘טיים’ לפני כעשור להגדיר את דור ה־y, הוצגו הנתונים המחקריים: עלתה שכיחותן של הפרעת האישיות הנרקיסיסטית, של האובססיה לתהילה ולפרסום ושל הצגת ביטחון עצמי מופרז. והאם כל זה חדש לשירה, או שמא השירה תמיד הבליטה את דרכי ההתבטאות הנוכחוֹת־בַּכֹּל של האני? מיכאיל בחטין דיבר על “בעיית הליריקה כביטוי של העצמי”. זוהי שאיפה של משורר ללכת הלאה מן המילים שלו, כי באמצעותן לא ניתן לומר שום דבר מהותי. כשמשורר מחפש אחר שפה משלו, טען בחטין, הוא מחפש את העמדה שלו כלפי העולם. בגיליון זה עשרות חיפושים כאלה. אמירה הס מעידה שתמיד ראתה את המראות המרוסקים המתרסקים אל תוך הלב שלה. אורית נוימאיר פוטשניק שומעת קול ברור מתוך חלל הבטן שלה. ג’ון קיטס רואה בשמי הלילה סימנים להרפתקה. נדב נוימן מבטיח שהוא נשאר. ושרה כּוֹי מבטיחה: אני מקומֵךְ הבטוח ביותר. ...

“כמה עלובה הספרות”, כתב יואל הופמן. “אנחנו סוחרים בבדים שעליהם מצוירת שמש ואיש אינו נושא עיניים”. ספרות היא רשת של אי שקט. היא נכתבת ונקראת קרעים־קרעים, תמיד, כי אין חלק בעולם שעומד בפני עצמו. קוראי ספרות ויוצריה אינם מובחנים מציבור המתבצרים, הבורחות מן הבית, מחפשות העבודה, הבלתי ניתנים לשליטה. פעולת הקריאה, כמו כל פעולה אחרת, היא חלק מאי השקט בעולם. על נקודה אחת מתוכו נכתב כאן, בכל עמוד ועמוד....

גיליון 139 של כתב העת “הליקון” בעריכת ד”ר נוית בראל כולל יצירות מאת כותבות וכותבים עכשוויים, המתמודדות באופנים שונים עם הסוגייה “מה זה שיר?”. זהו גיליון ארספואטי, שתוהה על תכליתה של שירה. ת”ס אליוט המליץ בפני משוררים על מידת זהירות בשעה שהם כותבים על שירה. בגיליון הזה היו כאלה שנזהרו, והיו מי שלא נקטו זהירות כלל. נורית זרחי שומעת מתוך הלילה קול ציפור ושואלת מהי: אמיצה? טיפשה? משוגעת? שולמית אפפל ניסתה להגן על השיר מפני עצמה. מאיה בז’רנו קבעה שהשאלה “מה זה שיר?” אינה רלוונטית עוד כיום. רחל חלפי, במחזור חוצה עשורים של שירה ארספואטית שטרם פורסמה עד כה, כתבה על השיר כוויתור, כסוד כמוס, כצבע דועך. אפרת מישורי מתרגלת יחד איתנו מהי שירה. ויערה שחורי כתבה על אודות הכתיבה כמסע בתוך מבוך, כאשר תוך כדי כתיבה וקריאה אנחנו טווים את חוט אריאדנה שלנו “כדי להפיק את האפשרות להביט בעיניו של האנושי, מחדש, עוד פעם, בפעם הראשונה”....

גיליון “כאילו בידיי הכוח” של כתב העת הליקון מתמקד באזלת היד, באבל על הזמן שחולף, בתנועה שאיננה מתקדמת, בצעדים במקום. שׂרַי שביט מתוודה על כך שמשוררות אחרות מחזיקות אותה. שולמית אפפל מציעה לכתוב רק אם את חייבת. אורית נוימאיר פוטשניק חיברה צלילים של התנשפות, התייגעות וריצות. ויליאם קרלוס ויליאמס מזכיר לנו שהשירה היא אמנות קשה, שדקדוקיה דורשים את כל תשומת הלב שלנו. וז’ילא מוסאעד זוכרת את הערבים המסוימים, שבהם באה מילה להציל אותנו, ונפלנו שדודים בזרועות השירה....

“איך קרה שקרה?” שואל אורין מוריס בפתח הגיליון, לנוכח שעות קשות ומפתיעות. זה שמו של הגיליון החדש של כתב העת “הליקון”. שאלות שקשורות להפתעות שהחיים מזמנים לנו, טובות או רעות, לחלק מהן התוודענו בשנה החולפת, ולאופנים המגוונים שבהם השפה מסוגלת להתמודד עם ההפתעות הללו. גיליון עשיר ומסקרן בעריכת ד”ר נוית בראל ובו, בין היתר, שירים מאת ליאור דיין, מיה בז’רנו ותהילה חכימי, מחזה מאת רחל חלפי, תרגום מסה מאת ז’ורז’ דידי הוברמן ופרוזה מאת ארתור שניצלר, כמו גם תרגומים לשירתן של מרגרט אטווד ומיה אנג’לו....

רצינו גיליון אופטימי. למצוא בעולם את הדברים שאפשר לשמוח בהם, שניתן לאהוב אותם, שהם ראויים לאהבה. לפעמים משוררת אינה יכולה אלא לבחור את הטוב ביותר בשעה שהיא מחליטה איזה עולם לכתוב. נורית זרחי כתבה על רוחות רפאים של בני ובנות משפחה, שרוקדות לפניה ומוכיחות לה את פשר המילה נצח. שולמית אפפל כותבת על צחוק משותף, על השם שנבחר בשבילה בטרם נולדה. מאיה בז’רנו נזכרת בנשיקה על אדמה לצד עץ שִקמה ומתארת את הרגש העצבני והנסער של הים. דרור בורשטיין יצר מארג לשוני מרחבי ייחודי, שתנועתו היא תנועה של ים, מן החול אל המים, דואה ונהדפת. שרון אס כתבה על מתנות שאינך יודעת שקיבלת, ומתגלות ברגע מצוקה. וחביבה פדיה חיברה את ההמנון העצוב של ישראל בזמן הזה, ארצנו שלא לרצוננו, הארץ המרה שכותבים בה בדם....

לוח השנה הישראלי והיהודי רצוף ימי זיכרון. המועדים הממלכתיים נבללים בחגי ישראל ובחגים עדתיים. גיליון 137 של כתב העת “הליקון”, המוקדש לימי הזיכרון, מבקש לעורר עיון מחודש במנגנון התרבותי הקשור אל הימים הללו, באופן שבו הם פרושים ונחגגים, באופן שבו הם מחלצים מאיתנו רגש. החובות האזרחיות שלנו כוללות את החובה לזכור. עלינו לזכור בעיקר את מה שהושכח מאיתנו, אבל גם את אופני ההשכחה, המראות שלא שודרו, הסיפורים שלא הודפסו, הפנים שלא צולמו. בין היתר, כלולים בגיליון שירים מאת נורית זרחי, יערה שחורי, שולמית אפפל, אלמוג בהר, דוד בוחבוט, וולט וויטמן ונדב ליניאל, ויצירות בפרוזה מאת יובל פלוטקין, נטעלי גבירץ ויוסף עוזר....

יומם ולילה אַשְׁרֵינוּ, שֶׁלֹּא הָלַכְנוּ בַּעֲצַת הַהוֹרִיםוּבְדֶרֶךְ אֲחֵרִים לֹא עָמַדְנוּ, וּבְמוֹשְׁבֵי לֵצִיםיָשַׁבְנוּ רַק אִם רָצִינוּ, וּבָרַחְנוּ, וּבָרַחְנוּ.בְּתוֹרַת אַהֲבָה הָגִינוּ יוֹמָם וָלַיְלָה וְהָיִינוּזוּג סַבְיוֹנִים חִוְרִים בְּחֹדֶשׁ פֶבְּרוּאַר,חֲדָשִׁים כְּמוֹ הַפְתָּעָה, חֲשׂוּפִים לְכָל רוּחַ,מְחַכִּים לְאַפְּרִיל הָאַכְזָר, מִתְחַבְּאִים תַּחַת שֶׁמֶשׁ קַרכְּמוֹ זוּג חֲתוּלִים נְטוּשִׁים. אַשְׁרֵי הָאֲנָשִׁיםשֶׁאִבְּדוּ אֶת הַדֶּרֶךְ, שֶׁהִגִּיעוּ בְּעֵרֶךְ. אַשְׁרֵי שִׁירָהשֶׁמִּמֶּנָּה תָּבוֹא הַיְשׁוּעָה וְדַרְכָּהּ נִמָּלֵט, נִמָּלֵט. נָוית בראל היא משוררת ילידת אשקלון. ממש (2011) ומחדש (2015), קובצי השירה הקודמים מפרי עטה, ראו אור בהוצאת עם עובד. בראל, בעלת תואר דוקטור בספרות מטעם אוניברסיטת תל אביב, עורכת ספרים וכתב עת לשירה, ומפרסמת ביקורות ותרגומים....