המפץ הקטןבני ברבש0ספרון נחמד, יש בו את אותו הומור טוב ומחודד של ברבש , אך חסר בו העומק של ״ מי פרסט סוני" . כלומר לברבש היה רעיון יפה אך הוא לא ממש הספיק לו לרומאן שלם.
כל ההתחלותג'ון מקגרגור4יופי של ספר, כל כך רגיש ויפה. מומלץ בחום. ושוב, מה עושה סוד בתוך ובין אנשים שאוהבים זה את זה וכיצד בבואנו להגן על מי שאנחנו אוהבים , אנחנו לפעמים פוגעים בו. אם כמות הדמעות שהזלתי משולה לאיכות הספר, אז זה בין הטובים שקראתי לאחרונה.
חמשת רבעי התפוזג'ואן האריס2את הסרט ״שוקולד״ ראית לפחות שלוש פעמים בין היתר גם בגלל יופייה האין סופי של ג׳ולייט בינוש. אבל אין ספק שיש לסופרת כישרון לספר סיפור טוב,מרגש,מכאיב ואימתי מאד .גם בספר הזה לאוכל יש מקום חשוב ביותר למרות שככל שהמלחמה מתמשכת כך יש פחות ופחות ממנו. האוכל הוא כמובן הרבה יותר מאוכל בלבד, הוא גם תחליף לאהבה במיוחד לאהבת אם.
קרוב להפליא ורועש להחרידג'ונתן ספרן פויר3אני אהבתי. גם את "הכל מואר" אהבתי. זה לא אומר שלספר אין חסרונות- כמו גם לג'ונתן פויר בעצמו- אבל הוא נשוי לנקול קראוס המדהימה, ( "בית גדול", "תולדות האהבה" , "אדם נכנס לחדר") ולכן אני סולחת לו וגם לספר על כל חסרונותיו. ובפניה ישירה- ג'ונתן סופר פוייר- נא לכתוב ספר חדש- ולא על צימחונות!
מילכוד-22 (מלכוד) - מהדורות שונותג'וזף הלר1אין מספיק סופרלטיבים להלל את הספר הזה. התרגוש חדש ומשובח גם הוא. מי שלא קרא או רוצה לחדד את זכרונו ואת בלוטות ההומור הציני שלו שיקרא!
החדר הכחולז'ורז' סימנון1הספר כתוב היטב ובזכות התרגום החדש אין כל קושי לקרוא ספר שנכתב בתחילת שנות השישים של המאה הקודמת
כולם אוהבים את דורהאהוד עין-גיל1יותר מידי עובדות היסטוריות ופחות מידי עלילה. אין ספק שעין-גיל הוא אדם אינטיליגנטי ומלומד, אבל רומן אינו הזירה להוכיח זאת. זה לא ספר היסטוריה. יש מקום לעובודת היסטוריות אם הן חלק מחוויותיו ואישיותו של הגיבור אבל ככה דפים שלמים של סקירה מורחבת על ההיסטוריה של המאה העשרים- משעמם.
העיר והביתנטליה גינצבורג1ספר סתמי לחלוטין. כל גיבוריו הם אנטיגיבורים שחיים, מתאהבים, יולדים ילדים ומפרקים משפחות או מתים ממש בלי סיבה ובאופן סתמי ביותר.סתם
תאונותיעל הדיה1ההתחלה זרמה מאוד יש רגעים חזקים של אמת. אהבתי מאוד את הפערין בין שיחות החולין הבנאליות הצפויות מול קולות האמת הפנימית של הדמויות. אבל החפירה ניצחה אותי לא היה מעניין יותר ובעמוד 350 כבר עצרתי וקפצתי לסוף.
תאונותיעל הדיה9קראתי את הספר לפני המון שנים, כשיצא לאור. כל כך אהבתי אותו אז, והנה פתאום הוא הציץ אלי מהספרייה הביתית שלי, והתחשק לי לקרוא אותו שוב. כמה נהנתי! נכון שהוא מלא בחפירות של חיבוטי נפש והרהורים, אבל עדיין- הוא מעולה ואופטימי וממש מומלץ. מבחן שמירה בספרייה הביתית - ברור שהוא יחזור למקומו בספריה. מבחן השאלתו לאמי וחמותי- אין סיכוי. הן לא יעריכו את החפירות :)
תאונותיעל הדיה12בספר "תאונות" לא קורה יותר מידי, אבל זה ממש לא משנה. במהלך הקריאה סיפרתי עליו לחברים ולמשפחה, וכולם שאלו אותי "על מה הספר?", ווואללה, זה לא שהוא לא על כלום - יש סופר, ויש סופרת, ויש ילדה, ויש עיסוק בהורים מזדקנים ובהתבגרות פיזית ונפשית וביתמות ובבדידות ובזוגיות, אבל העלילה היא משנית ומשמשת קרקע לדיון בנושאים האלה. אהבתי מאד את התיאורים ואת המחשבות, אהבתי את הקצב, היו כמה משפטים שנגעו בליבי ועוררו בי מחשבה. פחות אהבתי את הדמויות, מיונתן ממש סלדתי, עם שירה הייתי סבבה כל עוד הייתי במחשבות שלה, כשהיא התחילה לדבר בדיאלוגים אהבתי אותה פחות ופחות, ואולי היחידה שאהבתי היא דנה. אחד הדברים שאהבתי בטיפול בילדה הוא המחשבות שלה, שהן מורכבות ועמוקות ולא משוטחות. אני זוכרת את עצמי בגיל הזה, והמחשבות שלי לא היו מטומטמות כמו שבד"כ מתוארות מחשבות של בני נוער צעירים, לפחות בחוויה הפנימית שלי. ושמחתי שדנה קיבלה טיפול מכובד. הספר בהחלט יכול להיות קצר יותר, ונדמה שהוא נגמר באופן כמעט שרירותי במהלך העלילה - יכול היה גם להמשיך או להיפסק מוקדם יותר. לקראת הסוף כבר חשתי מיצוי וחוסר סבלנות, אבל כאמור הוא עוסק בנושאים מאד מעניינים ברגישות ובמורכבות, ונהניתי מהקריאה. בונוס - לקרוא על שנות ה-90 בימינו, ועוד על אנשים שתופסים את עצמם כמתקדמים וטרנדיים בשנות ה-90, עם המון דיסקטים וטלפונים קוויים ולימונדות בבתי קפה, זה נורא כיף :)
תאונותיעל הדיה11סיפור אמיתי על עיר אמיתית עם אנשים אמיתיים. מי שמכיר את תל אביב מאד קל לו להזדהות עם המקומות המתוארים, הרחובות, הדירות החנויות. הסיפור והדמויות משקפים חיים של רבים מאיתנו. אין דרמות, יש צרות קטנות ומציקות יש שמחות קטנות ונעימות בקיצור ספר מהחיים.
תאונותיעל הדיה7זה אחד הספרים הישראלים שאני הכי אוהבת. בדרך כלל אני מחפשת בספר שלושה דברים: עלילה מעניינת, כתיבה איכותית ואמינות (גם אם זה ספר פנטזיה. אמינות זו התחושה שלא עבדו עליי ו"מרחו" אותי עם סוף לא קשור, לא הגיוני או בכלל כשיש פרטים שלא מתחברים לתמונה הכללית). קשה למצוא הרבה ספרים כאלה, ורוב אלה שמצאתי עד היום - מתורגמים. בספר הזה, למרות שבסעיף העלילה, הוא דומה להרבה ספרים ישראליים, הכתיבה מצוינת והופכת את הספר הזה למאוד מהנה לקריאה. ועל כך הערכתי לסופרת.
תאונותיעל הדיה6באיחור של כמה שנים הגעתי לספר הזה, ונהניתי מכל רגע. ספר סוחף, שמתאר את החיים היומיומיים של אנשים "רגילים" בתל אביב, כשכל אחד פגוע באופן אחר, מתמודד עם הפחדים וההצלחות שלו. אין דרמות גדולות בספר, וזה היופי שלו. הייתה לי הרגשה שאני מכירה את הדמויות, ובהחלט קל לי להזדהות איתן. ספר נעים, קריא ומהנה - מומלץ!
תאונותיעל הדיה5קשה להתחבר אליו ישר, צריך לתת זמן לסיפורים השונים לשקוע, אהבתי את האינדיווידואליות של הדמויות ואת האופן שהוצגו מאווייהם ורצונותיהם.כדאי לתת לספר הזה צ'אנס.
תאונותיעל הדיה5אני בדרך כלל משתדלת שלא לכתוב ביקורות שליליות משתי סיבות פשוטות: האחת, אני מאמינה בחיוביות. ישנם מספיק ספרים טובים שלא לומר מעולים להמליץ עליהם, אז למה להתרכז בשלילי? השניה, ספרים גרועים אני פשוט לא מסיימת. אני בד"כ נוטשת אותם עוד בהתחלה ללא שום נקיפות מצפון. במקרה של הספר הזה - התמדתי, חרקתי שיניים מתוך ציפיה נואשת שבכל זאת יקרה הנס ותגיע נקודת המפנה שתצדיק את המאמץ, אולם התבדיתי. קראתי עד הסוף ולו בשל כך אני מרשה לעצמי להביע את דעתי הגלויה ללא רחם ולהזהיר משוטטות חסרת תכלית בין דפיו. אם להשתמש בדימוי הרלוונטי לעולם התעבורה ושיש בו זיקה לשם הספר, אצטט את השורה האלמותית של "נושאי המגבעת" – "מה הטעם בכבישים ללא מוצא?". ובמקרה זה, מה הטעם בקריאה (דגש) ללא מוצא? בשורה התחתונה – חבל על הזמן ולא במובן הטוב של הביטוי.
תאונותיעל הדיה3הספר עמוס דברים בנאלים כמו עישון סיגריות ושתיית קפה. העלילה צפויה מראש. יש כמה דימויים יפים בספר, לקרוא רק אם אין משהו אחר בנמצא.