ביקורת ספרותית על היברו פבלישינג קומפני מאת מתן חרמוני
ספר מעולה

---

השנה היא 1904, ומרדכי שוסטר, גיבור הספר, הוא נער המהגר מאירופה לניו – יורק של תחילת המאה הקודמת, אל האיסט סייד, המאוכלס בצפיפות של כמיליון וחצי יהודים שמדברים, קוראים ונושמים יידיש. הנער הצעיר עובד ב"היברו פבלישינג קומפני", בית חרושת מלוכלך לספרים, ועד מהרה הופך לסופר המפורסם ביותר של ספרי ה"שונד" (פסולת עם ריח, ביידיש) – ספרות זולה של מלודרמות עתירות טוויסטים, שפרנסו קהל נרחב בקהילה היהודים המפולפלת , מנערות סקרניות ועד בני ישיבה ברוקלינאים. הסיפור, שהוא גם רומן הביכורים של מתן חרמוני, חוקר יידיש באוניברסיטת בן גוריון, מסופר בשני קוי זמן: ראשית, התבגרותו וחייו של מרדכי שוסטר הנ"ל, ועל עלייתו ונפילתו כסופר יידיש. ושנית, סיפורו של בנו, ארווין, והיחסים בינו לבין אביו, דרך מפגשי הבן עם הפסיכולוג.

סיפורו של מרדכי שוסטר הוא סיפור עצוב ומרגש, ומה שמוסיף לעלילה הם הפרקים המיוחדים שמתארים, למשל את שנות ה-90 בירושלים, כאשר נכדתה של אהובתו של מרדכי שוסטר מגיעה לאוניברסיטה ללמוד ומוצאת ואתם בספרייה, או הפרק בו הנייה, היא היא אהובתו של שוסטר, גרה בבית אבות ומספרת לאותה נכדה את סיפרוו של מרדכי שוסטר. המיוחד בספר זה הוא סגנון הכתיבה הייחודי של מתן חרמוני, סגנון שלוקח מהמוטיבים של השפה היידית, כמו החזרה על המשפטים שאומרים כמה פעמים, והסגנון המתלונן לעיתים, שלא נאמר "פולני". אך חרמוני לא כותב ולו מילה אחת ביידיש. הוא ממיר את הסגנון לעברית, כך שלפעמים היצירה נראית קצת מתורגמת. הוא לוקח את שחקר ולימד במשך שנים ומשתמש בו בכדי ליצור אווירה שלוקחת אותך היישר אל ברוקלין. אמנם לוקח קצת זמן להיכנס לאווירה המתאימה כשקוראים את הספר, אך כשמתרגלים לסגנון מתגלה לה פנינה ספרותית לא קטנה.

להמשך הביקורת+ראיון עם מתן חרמוני, היכנסו לבלוג שלי: http://machinedance.wordpress.com/

» ביקורות נוספות של עידו
» ביקורות נוספות על היברו פבלישינג קומפני