2 סיפורים המספרים את מהלך חייהם של 3 דמויות. כעת מהלך חיים זה מעמיד אותם בנקודת שיא מסוימת. מעורר מחשבה ומעניין לקריאה.

שלושה אבות. 3 גישות חינוך. המגונן בחירוף נפש על הילדים שלו, הפסיבי/נעדר מהם, וזה המוותר עליהם ואפילו נלחם בהם. וברקע ההתמודדות של הנשים עם המציאות המשפחתית שהאבות יוצרים להן.
במיוחד נגע לליבי הסיפור השלישי. הרגע בו מוותרים על הילד. תקופת חיים שלמה עוברת ללא רגע אחד בו יש הבנה אמיתית בין ההורים לילד, והקרע רק מתרחב עם הזמן. לא היה רגע אחד של חסד ואהבה בילדות כדי להאחז בו כמודל לנורמטיביות.
ספר מעולה.

זה טוב לשבת בגואה החמה שבהודו ולקרוא על אגמים והרים צוננים בשוויץ ובאיטליה.

לקלריסה לא היה ניסיון בחיים. ניסיון שצוברים בגיל קטן ולא אמורים לשלם עליו בעת רכישתו. ולכן כשעמדה מול החלטות משמעותיות כאדם בוגר לא היה לה על מה להתבסס בעת קבלת ההחלטה אלא על האינטואיציה שלה. וכך הלך מצבה והסתבך. אולי במקביל להסתבכות המצב באירופה ופתיחתה של מלה"ע הראשונה.
ועל החלטות אלה היא שילמה בגורל שלה.

זה הגורל העצוב של בנים להורים שאפתנים שהילדים שלהם הם רק תפאורה לקריירה אותה הם מתחזקים.

העלילה מעניינת וזורמת יפה והנושא חשוב, אבל הספר לא ממש ריגש אותי

ספר ממש טוב. הסופר חדר לתוככי ההוויה ההודית ולמד את אבני היסוד של תרבותה והוא מביא לנו מידע מאלף זה בשפה עשירה של שנות החמישים (שגם בה יש חן רב)
המקומות בספר בהם הוא מתאר את הרחוב ההודי הצליחו להזכיר לי את החוויה המסעירה שחוויתי כשנחתתי בדלהי לראשונה.
הספר הוא דיון פילוסופי המשווה את התרבות ההודית לתרבות המערב שישראל היא חלק ממנה.

מסמך היסטורי תרבותי חשוב מאין כמוהו.
לספר 4 רבדים.
ברובד החיצוני יש את סיפור העלילה שהוא יפה ואף מרגש לפעמים. אם כי צרם לי שנראה שגורלן של הגיבורות כאילו נקבע כבר בילדותן. מי תזכה לעתיד מאושר, ומי תזכה למוות הרואי בטרם עת, אולי כי חייה התחילו בנקודה נמוכה מדי.
רובד פנימי יותר הוא תיעוד היסטורי של התהפוכות הפוליטיות והמלחמות שעברו על אפגניסטן, כפי שהן מתוארות ע"י האנשים שחוו אותן. ניתן בקלות לנחש שזה גם מה שעובר על האנשים בסוריה, עיראק ועוד בימינו אנו. וממש לא רחוק מאיתנו.
רובד עוד יותר פנימי הוא תיאור אורח החיים במדינה. שגרת היום, תיאור הנוף, הערים, האנשים. אהבתי ללמוד מהתיאורים על המדינה וזה אף עזר לי לנסות להשוותה להודו, שנמצאת לא רחוק משם ומוכרת לי מטיולי הרבים בה.
הרובד הכי פנימי ומסקרן בעיניי, הוא תיאור היחסים בין בני האדם. בין הורים לילדים, בין נשים לגברים, בין עדות שונות, בין שכנים. תיאורים אלא נותנים לנו רמזים שבעזרתם אולי נוכל להבין את מקורם של רגשות הפחד, הקיצוניות, הקנאה, האיבה שנוצרים בין בני אדם.

זה הספר השלישי של מורקמי שקראתי, אחרי הספר על הריצה ו-"אחרי החשיכה". את אחרי החשיכה אהבתי יותר. הספר קודר מאוד. לדעתי נושא הספר הוא הקשר בין הילדות של בני אדם ליכולתם להתמודד עם משברים בבגרותם, להתמודד עם גילויים חדשים על החיים. יש הנעלמים עם המשבר הראשון, אחרים המאבדים חלק מאישיותם וממשיכים הלאה. יש כאלה שלומדים לא להיפגע. הדמות של סומירה ריגשה אותי.

15:38
המצלמה מתמקדת בחדר ובו מיטה גדולה. על המיטה שוכב אדם וקורא ספר. לפתע נראה כי האדם מסיים לקרוא, מתמתח, ניגש למחשב לאתר סימניה ומקליד: "תחושות המצוקה, האבדון, השינה, הפחד, הנרדפות של הפרט, מושפעות מהאלימות, הניכור, הכוחניות, הרוע של הכלל. גם אם זה בעקיפין והוא אינו מודע לכך. נהניתי לקרוא את הספר ולקראת סופו אפילו הרגשתי את מה שאולי אנשים שעושים מדיטציה מרגישים. בנקודת הזמן בה קראתי את הספר מאוד התחברתי אליו"

מאוד נהניתי מהספר. הקריאה שלו קולחת. הספר כולל פרטים אודות חייו של שופנהאואר, פלוס עלילה דמיונית העוזרת לנו להבין את עיקרי הפילוסופיה שלו, והדעות בעדה ונגדה. הספר מרתק ואמין בעיניי.

ספר נדיר בפשטותו. הסופר מתאר בכנות ובצניעות את 2 הנושאים הראשיים בחייו, ריצה וכתיבת רומנים. שיעור מאלף על חייו של אדם, וקווי המחשבה שמנחים אותו. האמת היא הרי הכי מעניינת בסופו של דבר.