חנה ואורי זוג שחיי בגוש קטיף.
חנה מגוללת לנו את חייה בגוש קטיף בשנת 1980
ועד הפינוי.
איך אברהים וג'מילה שעובדים אצלהם שנים,
ויחסיהם נהפכים להיות מאוד קרובים.
כמו כן מספרת איך עברו את הפינוי,ומה ההשלכות
הנפשיים וההתמודדות עם החיים לאחר ההתנתקות.
לכל אירוע ולכל צד יש סיפור חיים עצוב משלו.
ספר נוגע ללב.

סיפור חייהם של חנה ואורי גלעדי זוג שחיי בגוש קטיף.
משנת 1980 עד לקיץ 2005 לגירוש הנורא,
אם המשפחה חנה מספרת את סיפור משפחתה בנווה טללים שבגוש קטיף,את רגשותייה לנווה טללים ובכלל לגוש קטיף
את התמודדותה של משפחתה, בעלה אורי וארבעת ילדיה,
בכול שנותייהם בגוש עד לגירוש,
כול אחד וההיתמודדות שלו אם המצב,
ספר סוחף, וכול-כך אמיתי
כתוב בשפה פשוטה ומאוד כנווה,
בתור קוראת ממש הרגשתי איך אני עוברת עם משפחת גילעדי
במחויגי הזמן, איך אני ממש שם, חייה אימם את סיפור חייהם בגוש, את ריגעי השמחה והעצב, האושר והכאב,
ממליצה בחום לכולם, למרות שמשפחת גילעדי לא ממש קיימת
סיפור חייהם והיתמודדותם במצב בו חיו שייך לאלפיים משפחות שעד לרגע זה לא ממש מצאו נחמה ובית,
חשוב לקרוא, ספר נוגע ללב,

קראתי את סיפרה הראשון של הסופרת "אהבתה של סולטנאת", מאוד נהנתי מקריאתו.
כשיצא סיפרה השני "כשהשמים התקרבו לאדמה" לא היה לי ספק שגם ממנו אהנה.
סיפורם של חנה ואורי עם ארבעת ילדיהם המתגוררים בנווה טללים בגוש עציון.
ספר מציאותי כל המדינה היתה עדה למראות ולרגשות הקשים שעברו תושבי גוש עציון, לאחר שנתלשו מבתיהם על ידי כוחות הבטחון והצבא ללא ידיעה לאם פניהם מועדות.
דרכי התמודדות מול מציאות קשה וחדשה.
לא הייתי רוצה להיות במקומם, לבנות את ביתי שהוא מבצרי, לטפח להעניק ולתת את כולי ולבסוף עוקרים אותי מביתי, ואני מושלכת אל הלא נודע.
לצערי, אני מכירה מספר משפחות שעד היום לא מצאו את מקומם, חלקם גם איבדו את עבודתם שהוא מקור הפרנסה.
הספר כתוב בשפה יפה וקלילה. אני התחברתי ואהבתי את סיפרה הראשון. בספר הזה מצאתי המון שעמום מאחר ונושא עקירת הישובים היה היסטוריה בלתי נשכחת.

ספר מעולה, כתוב מאוד יפה ובתיאורים מרגשים מאוד, היו רגעים שבכיתי ובו בזמן גם צחקתי, ספר שנתן לי השקפה אחרת על החיים ועל מהותם, זהו בעצם סיפור של משפחה אחת ועל דרכי ההתמודדות שלה עם מצבים שונים בחייה. אהבתי.

התחלתי לקרוא אותו לפני כמה שבועות, בכדי לעזור לחברה למצוא מאמרים לעבודת חקר, ומצאתי ספר של שרה אהרוני, המדבר על גוש קטיף במבט אחר במבט עלילתי.
נשאבתי לעלילה, לדמויות של חנה ואורי משפחה שעוברת עם ארבעת ילדיהם לנווה טללים( בגוש קטיף יישוב דמיוני) היא מנסה מהידע שקדם לה על המפונים שהכירה, ליצור עלילה מעניינת , מסקרנת ומרגשת נשאבתי אך עם כאב גדול סיימתי את הספר עם מבט מאשים. אין ספק שזה ספר שחשוב לקרוא וחבל שהוא לא מפורסם יותר, אהרוני ניסתה בכתיבתה להגיע למקומם של המגורשים מגוש קטיף ולהסתכל על נקודת מבטם אחרי הגירוש, אחרי האירוע הכואב, אך ניסו לאחות את הקרעים מחדש, ואך ישנם שלא הצליחו בכך.

ספר מעולה על סיפורה של משפחה בזמן ההתנתקות. בשילוב כתיבה מרתקת מקרבת הסופרת את הקוראים למציאות הקיימת, כל מה של ראינו בתקשורת, את כל הפרטים הקטנים והאישיים של האנשים מאחורי ההתנתקות. ספר כואב ומעלה סימני שאלה אפה כל אחד היה כשזה קרה בחצר האחורית שלו. סיפור אנושי ללא כל קשר לעמדה פוליטית.

כשהשמים התקרבו לאדמה
התוודעתי לראשונה לסופרת שרה אהרוני עם קריאת רומן הביכורים המדהים שלה "אהבתה של סלטנאת". נשביתי בקסמו של הסיפור ולא יכולתי להניח את הספר מידי. לכן טבעי היה לחטוף ליד את ספרה השני "כשהשמים התקרבו לאדמה". בספרה החדש נגלית סופרת מוכשרת, שיכולת הכתיבה שלה מרקיעה שחקים. התרגשתי מדרכה המיוחדת מהתיאורים האנושיים, מהדרמות, מעומקם של החיים בגוש קטיף ומתחושותיהם של חנה ואורי גלעדי בעקבות התפנית העצומה שהתחוללה בחייהם. נכסנתי לתוך הקרביים של הדמויות ובכיתי וגם צחקתי במקומות הנכונים. חוויית קריאה!!!

להבדיל מהספר הקודם של הסופרת - "אהבתה של סלטנאת", אותו קראתי בשקיקה, שכן היה פשוט מעולה (ובגלל זה גם קניתי את "כשהשמיים התקרבו לאדמה"), לא התחברתי כלל לספר הנוכחי ולצורת הכתיבה שלו. מצאתי אותו משעמם ביותר וכל כמה עמודים שקלתי האם לוותר עליו או לתת עוד צ'אנס. "סחבתי" כ- 80 עמודים ולבסוף וויתרתי.

שונה לגמרי מהספר הראשון
אני פחות אהבתי