כשאני מסתכלת לאחור אינני יודעת מתי הייתה הנקודה המדויקת בה אמרתי לעצמי שאני פמיניסטית. מי היו אלה שטמנו את הזרעים הראשונים שאחר כך צמחו וגדלו לידיעה הברורה לי היום שאני ובנות מיני שוות לגמרי לבני המין השני. לא זהות – שוות. האם זאת הפעם הראשונה שאבא שלי הלביש לי סינר. נתן בידי מברשת ועמד לידי והסביר לי כיצד צובעים כיסא של עץ. או שמא היה זה סבא שלי, שהיה חשמלאי מוסמך, שלקח אותי למחסן שלו, שהיה מלא אוצרות ולימד אותי כיצד להחליף את חוט הנחושת בנתיך בארון החשמל. כדי שלא יהיה מצב שיהיה לי קצר בבית ואצטרך לשבת בחושך ולחכות לעזרה (מהאביר על הסוס הלבן). כך אמר ואני למדתי גם להבריג בורג.
עברו שנים אבא שלי לימד אותי לקדוח בקיר כדי לתלות מדף. סבא לימד להחליף צמיג. ושניהם כבר אינן בן החיים יותר. בו זמנית סבתא ואימא לימדו אותי לבשל, לאפות, לסרוג, לתפור, לטפל בבית ובמשפחה. ושתיהן עדיין חיות ותומכות בי ובדרכי. בכלל המוטו אצלנו במשפחה היה, שאין, אין דבר בעולם שאני רוצה ושלא אוכל לעשותו. להשיגו. ולא משנה מאיזה עולם תוכן הוא מגיע. כל זמן שאני רוצה. התובנה שלי הייתה - כל מה שאתה יכול לעשות אני יכולה לעשות טוב יותר. או כפי שזה נאמר באנגלית ומצטלצל יותר טוב - Everything you can do I can do better. כך יצאתי לחיים מצוידת ביכולות ומונעת על ידי כוחות נפש שאפשרו לי להתמודד עם העולם בצורה הטובה ביותר. את העולם הזה לי תגברו גיבורות הספרים, שיכלו לכול, ובראשן צועדת ג'ורג' מ"נשים קטנות".
השבוע, בתי הצעירה בת השתיים עשרה ומחצה הציעה לי לקרוא ספר, שהיא כבר קראה מספר פעמים – "שודדות ים". אם הייתי קוראת אותו בתקופת נעורי או עלומיי בוודאי הייתי חושבת, שהוא ספר הרפתקאות נפלא. ועדיין אני חושבת שביסודו הוא ספר הרפתקאות טוב מאוד שמיועד לבני הנעורים. אולם בבסיסו הספר הוא בעל תפיסת עולם פמיניסטית, שבזכותה אני יכולה להתחבר לספר גם היום. ננסי, נערה צעירה בת לסוחר עבדים, שנפטר ומשאיר אותה ואת עתידה הלוט בערפל כבד, בידי אחיה הבוגרים – חסרי לב ובזבזנים ואדם נוסף עשיר ובעל השפעה, שהיא עתידה להיות אשתו הכנועה ובעלת הממון. רוב הנשים באותה תקופה היו נכנעות אולי כולן אולם ננסי - מורדת.
עלילת הספר מתרחשת בתחילת המאה השמונה עשרה. וננסי יחד אתנו קוראי הספר עוקבים אחרי התפתחות ההבנה שלה לגבי עצמה, לגבי עתידה ולגבי האג'נדה החברתית שלה. התפיסה שלה שישנם אנשים שמתייחסים אליהם כשווים פחות, כמו מינרווה המלווה אותה לאורך כל הספר. שהיחס לנשים הוא מתנשא ומשפיל מצד עולם הגברים, שרואה את זכויותיו כמובנים מאליהם. ודווקא בעולם, שהוא מחוץ לחוק, עולם שודדי הים. דווקא שם היא מוצאת את עצמה, את ביטויה, את הכבוד ואת ההערכה. כל זאת בדרך למצוא את בן זוגה, שהיא בחרה אותו בעצמה. כפי שהוא בחר בה.
אנחנו כבר במאה העשרים ואחת. שוויון בין נשים לגברים. שוויון בכלל. כבוד לאחר. התייחסות לאנשים אחרים באשר הם ולא דרך עיניים של צבע, מין או כל הגדרה אחרת עדיין רחוקה מלהיות אופטימלית. עדיין יש כל כך הרבה לעשות בעניין. ולכן ספרים כמו "שודדות ים" יחד עם ספריה האחרים של סיליה ריס "מכשפה" ו"קוסמת" העוסקים בעולמות רחוקות במאות שעברו מעבירים לנו מסרים שענייניהם כאן ועכשיו.
