אז ככה: הספר עצמו היה מעניין, כלל עלילה כתובה היטב, מעניינת ומפתיעה - כמיטב המסורת של רם אורן, ועם סוף חצי פתוח עם אווירה חצי חיובית.
לצד זאת, כמו ספרים רבים שעוסקים בחברה החרדית, הוא לא משקף את המציאות הקיימת, ובעוד למי שמכיר את המגזר החרדי ברור שזה נעשה לצורך העלילה ושקטעים רבים ומשמעותיים בספר אינם מציאותיים, עבור מי שאינו מכיר את החברה הזאת יכול להצטייר רושם אחר, ולא חיובי במיוחד.
אני לא בטוחה שהדבר נבע בהכרח מהיעדר תחקיר מעמיק, אני יותר נוטה להאמין שמדובר ב"צרכי העלילה" (אזהרת ספוילרים)
ועל מנת להבהיר את דבריי אביא בנקודות את חוסר האמינות הספציפי, בדגש לגבי הדמויות:
משפחת רוזן רחוקה מאוד מלהיות משפחה חרדית טיפוסית: האבא בן יחיד ממה שנראה ולאמא יש רק אחות אחת. הם נישאו צעירים יחסית (כמקובל בחברה החרדית), אבל הוריהם כבר אינם בחיים ולא מוזכרים דודים, בני דודים וכדומה - מדובר בתרחיש חריג מאוד במגזר בו מקובל להביא לעולם ילדים רבים, ואמנם מוסבר שחיה רוזן סבלה מבעיה רפואית ולכן לא ילדה עוד ילדים - אבל קשה להאמין שגם הוריה והוריו של בעלה סבלו מבעיות שכאלו ושאין להם שום קרוב משפחה, גם לא רחוק.
הדבר מתחזק לאחר פטירתם כשהילדים נשארים לגמרי לבד - אין אף קרוב/רחוק משפחה שעוזר להם.
נערה בת 15 מתייתמת משני הוריה ואף גורם מהרווחה לא מתערב, וגם לא מארגוני חסד כלשהם - זה דבר שמאוד לא מאפיין את החברה הישראלית מכל מגזר שהוא, ועל אחת כמה וכמה במגזר החרדי. איזי שוכר אשה שתבשל ותנקה - במגזר החרדי כולם עוזרים לכולם, בתרחישים פחות טראגיים כל השכנים מתגייסים לסייע, וכאן הם נשארים לבד אחרי השבעה כשהיחיד שעוזר להם הוא חבר של אבא מרמת גן שמתואר כדתי לאומי - זה לא משהו שגרתי בלשון המעטה.
גם בסוף כשמזכירים את מערכת היחסים של איזי וברכה, היא לא ריאלית בצורה חזקה - היא הייתה ריאלית אם היה מדובר בחילונים, אבל בטח לא כשמדובר בדתיים כשברכה הייתה אמורה להיות חרדית (אם אחותה חרדית... הן הרי גדלו באותו בית).
גם איזי עצמו - אדם דתי ללא משפחה, ללא הורים, אחים, בני דודים... מבחינתו המשפחה היחידה שלו הייתה המשפחה של חברו הטוב שכאמור הם אפילו לא שייכים לאותו מגזר.
היו עוד קטעים רבים לא אמינים כמו בחורי הישיבה שנטפלו לחדווה - גם עשבים שוטים ונערי שוליים לא היו עושים דבר כזה בתוך העיר (לא שזה אפשרי בכלל, בבני ברק קשה מאוד למצוא מקום שלא עוברים בו אנשים, זאת עיר צפופה שגם בלילה קשה למצוא בה פינה שקטה). ויש עוד הרבה, אבל אני מעדיפה לעצור כאן.
ועדיין אני ממליצה על הספר, הוא מעניין לקריאה ואחרי הכל, אנחנו קוראים ספרים דווקא בגלל הבדיון ולא בשביל המציאות.
