ביקורת ספרותית על איך הכנתי את עצמי למלחמה מאת בן ורד
ספר טוב

---

כנראה שהיו יתרונות לחינוך באולפנה דתית, על ברכיהן של 5 יחידות תנ"ך, משמעת קפדנית ושום נגיעה לעולם שמעבר לגדר, שהתגלם בדמותו של המקיף החילוני הצמוד. את העולם שבו גדלים ילדים חסרי רצון או יכולת להשקיע ובעיקר משוללי כל אמונה בעצמם הכרתי רק בשעות המעטות בהן שוטטתי בשכונת ילדותי, וזהו עולם שלמרות ההכרות המסויימת שלי איתו מעולם לא הצלחתי להבין.

אני לא יודעת היכן בן ורד גדל והתחנך ואם, שלא כמוני, הוא כן זכה ללמוד את העולם הזה על בשרו, אבל בספרו 'איך הכנתי את עצמי למלחמה' קשה שלא להתרשם מההצלחה שלו בנסיונו לדבר מגרונו של נער בעייתי שמבריז משיעורים ומדבר אלינו מהספסל בחורשה חורפית מוצפת שבתיכון אשקלוני. הנסיון היה מוצלח במידה כזו שבשלב כלשהוא בתוך הקריאה כבר הרגשתי שאני מסוגלת להבין כיצד מישהו מסוגל לזרוק את חייו לזבל, להכאיב לסובבים אותו ולהראות את מה שיכול רק להתפס בעיני הסביבה כאדישות כללית לגורלו ולגורל כל מה שאמור להיות משמעותי וקריטי בחייו.

כבר בהתחלה, כמה עמודים לתוך העלילה ואנחנו מוצאים את נוני גיבור הספר מכוון רובה צלפים לגופו של שוטר עב כרס ולא מבינים למה הוא אינו פשוט עושה את הדבר הנכון ונכנע; עם התקדמות העלילה - ואיתה גם התקדמות ההכרות שלנו עם נוני - הכל נעשה הרבה יותר מובן: כשהוא מדליק גפרור, גם הקורא מרגיש את הדחף לחולל שריפה; כשהוא נותר לבד בחדר עם נשק חם נראה שהמוצא היחיד הוא לחיצה על ההדק; וכאשר ברגע האחרון הוא נמנע מלהשפיל בפומבי אדם אהוב אנחנו לא בטוחים שהיינו יכולים, כמוהו, להתאפק ולבחור בדרך הנעלה היותר. נוני אמנם משתמש בעברית ספרותית ובמילים גבוהות כאשר הוא מדבר אלינו ומספר את סיפורו, רמת התבטאות שאין לי מושג מה היו מניעיו של הסופר לבחור בה, אך הוא בכל זאת מרגיש בשר ודם ומקרין אותנטיות הרבה יותר מתיאוריהם של גיבורים של סופרים אחרים שקראתי, ילידי שכונת התקווה ובוגרי פנימיית הדסים.

בין פירוט עלילותיו של נוני משתרג גם סיפורו של רא'אד, ילד פלסטיני שגילו כמחצית גילו של נוני ושנסחף לחופי אשקלון בסירה חבוטה. מעבר לכך, הסיפור האמיתי של רא'אד נותר עלום לקוראים אך ממשיך להתפתח בדמיונו של נוני לכל אורך העלילה: הילד הערבי המסקרן לא מפסיק להעסיק את מחשבותיו והוא בונה לעצמו את מה שהוא חושב שיכל להיות סיפורו של רא'אד. הסיפורים של שני הילדים שונים בצורה מעניינת: האחד קרוב אלינו והשני רחוק, למרות שהקילומטרים הממשיים הנמתחים ביניהם אינם משמעותיים; האחד נתקל בדמויות שונות ומשונות וחווה הרפתקאות בדרכו בעוד הריגושים היחידים שהשני חווה הם אלו שמציעים חצרות השיכונים וכיתה י' 7; האחד יוצא למסע שבסופו הבטחה, מסע מרגש של קדוש קטן ומעונה, אך נראה שהשביל היחיד שהשני נמצא בו הוא זה המוביל להרס עצמי; שניהם לכאורה שונים ברמות קיצוניות, ובכל זאת הם מונעים בכוחו של דחף אחד חזק, מובהק ומשותף: הרצון להתמרד שנובע מהכמיהה העמוקה לדמותה של אמא נעלמת, ומנחה אותם לכל אורך הספר.

'איך הכנתי את עצמי למלחמה' הוא ספר מיוחד: בהשוואה ליצירות אחרות ניתן לתאר אותו רק כשילוב מקורי של 'פרא אציל' של דודו בוסי ו'רודף העפיפונים' של חאלד חוסייני, שילוב שבעיניי עולה על שניהם גם יחד. הוא מסופר בצורה מיוחדת, צורה שבה הגיבור מקלל ומכה אבל כותב אלינו בלשון ספרותית; צורה שבה חצי מהעלילה מקורה בפרי דמיונו של ילד בן 15; צורה שבה סיפורו של נער המועד לפורענות מתוך בחירה ונקשר לנערה שתעשה הכל על מנת לקבל מעט אהבה מפוקפקת מעניין את הקורא אפילו יותר ממסע חתחתים של ילד בן שמונה לאורכה של רצועת עזה. הוא ספר שדורש אמנם מעט מאמץ מהקורא, בעיקר כי הוא כל כך שונה, אבל שבהחלט שווה את ההשקעה.

הביקורת הופיעה באתר 'אנשי הספר':
http://peopleofthebook.co.il/article.php?id=376

» ביקורות נוספות של עתליה
» ביקורות נוספות על איך הכנתי את עצמי למלחמה