אני: אז מה אני רוצה לומר על הספר הזה, בעצם?
עצמי: לא יודעת. היה די משעמם, לא?
אני: בהחלט משעמם. וגם נמרח. אבל אני מנסה להגדיר לעצמי למה.
עצמי: לא חייבים הגדרות, את יודעת.
אני: ובכל זאת, כדאי שאם כותבים סקירה על ספר, היא תהיה מנומקת.
עצמי: צודקת. בואי נראה... אולי זה כי אין בו עלילה?
אני: זה נכון שאני שונאת ספרים נטולי עלילה. אבל כאן דווקא יש. ילד שמוחלף בלידה, אימוץ, מעבר בין ארצות, תאומים שובבים נורא, כמה טרגדיות, איבוד עבודה, מאבק פמיניסטי, מובטל מדוכא, ניסיונות התאבדות...
עצמי: טוב, כן. זה נכון שיש עלילה. אז אולי זה כי אין דילמות?
אני: בטח שיש דילמות זה ממש לא ספר של הפי-ג'וי שבו הכל מסתדר לטובה תמיד. יש כאן התחמקויות מהסבתא, הסתרת סודות במשפחה, נשים מוכות, קושי להתאקלם בחברה, שנאת זרים בכל מקום, צביעות של חברה. יש הרבה.
עצמי: טוב, נו. לא להתעצבן עלי. רק מעלה רעיונות. אולי הדמויות שטוחות מדי?
אני: לא נראה לי. שמונה עשרה שנים של תיאורים מציגים מורכבות. וגם התפתחות אישית.
עצמי: אנא עארף? אז למה באמת?

===
אמרתי כבר פעם שאני אוהבת לדבר עם עצמי לפעמים. קורה גם לטובים ביותר. בכל מקרה, זה לא תמיד עוזר.
בשנות החמישים של המאה הקודמת, האוורד וג'וליה למנט מאבדים את בנם בנסיבות טראגיות, זמן קצר אחרי שנולד. במקומו הם מאמצים תינוק אחר, וקוראים לו ויל. המשפחה הצעירה נודדת בעקבות מקומות העבודה של האוורד ועוברת למפרץ הפרסי, לדרום אפריקה, לאנגליה ולארצות הברית. וכך הספר נודד איתם, ועם התאומים שנולדים מאוחר יותר, במשך שמונה עשרה שנים. כל מיני דברים קורים, והספר לא מפרט הכל, אלא עובר, תוך דילוגים, על הפריטים המעניינים. ובכל זאת הוא משעמם ומייגע. משום שספר לא צריך רק עלילה. עלילה זה מצוין, והיא מה שמניע את הספר, אבל מעבר לעלילה יש צורך בתזה או תמה מרכזית שתעטוף את העלילה ותתן לה משמעות. משהו שיהפוך את המאורעות לסיפור, ולא רק רשומות כרונולוגיות. והספר הזה לא החליט אם הוא מדבר על בעיות זהות, או על קשיים של מהגרים, או בחיכוכים העוברים בין הדורות, או בקשרי משפחה. או במשהו אחר, ספר תקופתי, אולי. יש קצת מכל דבר, ושום דבר לא נכרך לאמירה אחת. גם הפסוק המשמש כמוטו לספר "אלוהים מושיב יחידים ביתה" מתגלה כהבטחה ללא כיסוי. ולכן התוצר הסופי, בעיני לפחות, יצא משעמם למדי. לא מאוד, בכל זאת המשכתי את הקריאה עד הסוף, אבל מספיק כדי לא להמליץ עליו.

"משפחת למנט" התחיל כמין ספר משוגע להפליא, דומה לספרים שאפשר למצוא אצל סופרים מעולים כמו דאגלס אדמס, ג'ראלד דארל ויונס יונסון. בספרים כאלה, האירועים הם כל כך לא הגיוניים ובלתי צפויים, ובדרך כלל נראה שהסופר כאילו מתנצל על כך וכותב בסגנון קליל מאוד. המחשבה היא, כנראה, שאם סגנון הספר יהיה רציני- הדבר יבליט את חוסר הסבירות של האירועים ואף אחד לא יקנה (לא במובן של כסף, במובן של אמון) את הספר.
ספרים כאלה תמיד מתקבלים בברכה. הם מצחיקים, קלילים, חמודים ומתאימים בעיקר למי שלא רוצה לחשוב יותר מדי.
אז למה לא אהבתי את "משפחת למנט"? כי הוא לא כזה.
במאה עמודים הראשונים (פחות או יותר) הספר עולה על כל הציפיות. מלא במאורעות מוזרים ולא שגרתיים וכתוב בצורה קלילה כל כך, שמותו של מישהו נכנס בתור הערת אגב ואף הוא כתוב באופן מצחיק. אלא מה? שאז זה נגמר. העלילה אולי עדיין לא שגרתית, אך האווירה נהיית אפרורית ומדכאת והאירועים נעשים עצובים יותר ויותר. לא שזה לא טוב, אבל בעצם זה באמת לא טוב. זה מובן שיש ספרים עצובים בעולם, אבל זה לא מחייב אותי לאהוב אותם. בטח כשהם מתחפשים לספרים עליזים ומשוגעים.