ביקורת ספרותית על דברים שלא סיפרתי - פרוזה # מאת אזאר נאפיסי
ספר בסדר

---

סיפור אישי אוטוביוגרפי של אזאר נאפיסי משולב עם הרבה מיתולוגיה פרסית
ואקטואליה אירנית.
לא נפלתי על ברכי מרוב התלהבות. לא הרמתי את ידי ועזבתי באמצע.
לא משעמם עד מוות, לא מלהיב במיוחד.
ככה. בינוני להחריד.
הספר אכן נכתב בשפה קולחת ופשוטה ויש בו צירוף של אוטוביוגרפיה ותיאור ארועים אקטואליים-היסטוריים מחיי האומה הפרסית-אירנית (סוף כל סוף קיבלתי הסבר מה פירוש אירן = ארץ הארים)את שמה מפרס לאירן החליף אביו של השאה האחרון ראזה פהלווי, שהיתה לו זיקה גם לנאצים במלחמת העולם השניה אבל התעשת בזמן וחבר לרוסים ולבעלות הברית,
לא שאירן לא שילמה על כך אח"כ בעת שרוסיה קנתה לה אחיזה במחוזותיה הצפוניים של אירן.
אבל נניח לארועים פוליטיים של ארץ הפרסים.
ונחזור לאזאר נאפיסי.
שעדיין לא החליטה במהלך ספרה במה להתמקד יותר :ביחסים העכורים של הוריה לבין חיי הפרט באירן שלפני המהפכה ולאחריה, לבין התהפוכות דרמטיות היסטוריות שעבר
העם האירני במאה ה-20.
השילוב של האוטוביוגרפיה שלה ושאר נושאים שניסתה נאפיסי
לשלב בסיפורה לא כל כך התחברו - מבחינת תפסת מרובה לא תפסת.
פרטי הפרטים הקטנים של יחסי הוריה בינם לבין עצמם לבין ילדיהם הפריעו לניסיונה הכן לשלב את סבל העם האירני בכלל וחיי הפרט בחברה אירנית.
לטעמי, אילו התמקדה הסופרת יותר במקומה שלה כאישה בחברה האירנית או בשינוי שחל במעמדה של האישה האירנית במהלך המאה העשרים ממסורתיות לקידמה בעידודו של אבי השאה האחרון פהלווי וחזרה לתוך הריאקציה בעקבות ההפיכה האיסלמית הספר היה הופך למענין וממוקד יותר.

כשרונה של הסופרת מתבטא בתיעוד מתומצת ודי כן של עובדות
אבל כשרונה כמספרת לוקה בחסר, וזאת התרשמותי הכנה לאחר שאת ספרה הקודם "לקרוא את לוליטה בטהרן" זנחתי לאנחות לאחר קריאת פרק או שניים מרוב שעמום.
מצטערת גברת נאפיסי, אבל על אירן ישנם סופרים וספרים מעניינים יותר כגון: כתב היתדות של קאדר עבדואללה (גולה אירני)
וסיפורים עם הווי יהודי פרס: "סמטת השקדיות בעומריג'אן"/דורית ראביניאן ו"תרנגול פרסי"/פרי סני

נראה לי שאת ספרה השלישי לא אטרח לקרוא.

» ביקורות נוספות של אנקה
» ביקורות נוספות על דברים שלא סיפרתי - פרוזה #