ספר שקראתי בנשימה עצורה.
הספר בנוי כמכתבים הנשלחים בין גיבורי הסיפור, לכאורה לא נשמע מושך אבל הכתיבה הסוחפת ממש שואבת ועושה חשק לקרוא עוד מכתב אחד ועוד אחד.
גיבורת הסיפור - גולייט היא אישה חכמה, מצחיקה ורגישה והרגשתי שאני עוברת מנעד רגשות מדמעות של התרגשות לצחוק ולתחושת חמימות סביב הקשרים האנושיים שנוצרים בספר.
אם הייתי מסכמת את עלילת הסיפור - סיפור על טוב ליבם של אנשים פשוטים, שהקשרים העזרה ההדדית בינהם הצילה אותם באחת התקופות הכי חשוכות בהיסטוריה.

דווקא בשיא חופשת הלידה החלטתי לנסות ולהתמודד עם הספר הזה אשר היה מונח כשנתיים על מדף הספריה.
תמיד הוא הרגיש לי כבד אז מה פתאום דווקא עכשיו כשהטקסט היחיד שאני מצליחה לקרוא מבלי לאבד ריכוז הוא באורך פוסט בפייסבוק, ועוד לא מהארוכים.
אבל כנראה שהיה איזה כוח שהניע אותי דווקא אליו ולמזלי לא התנגדתי.
הסופר מצליח להעביר בצורה יוצאת דופן את האווירה. אפשר ממש להרגיש את החמימות היוצאת מהספר והצבעים הצהבהבים וכתמתמים של ערבות הסרוזוק.
הספר גדוש ברגש, אבל לא מהסוג הסוער והמתפרץ אלא מהסוג השקט והעמוק. החיים במקום נידח ובמרחבים העצומים כמו באיזור הזה של קזחסטאן מצריך קשרים חזקים בין בני אדם כשכל מה שיש להם זה אחד את השני.
וכך לאט לאט אנחנו נחפשים לחיים האלה, לאנשים, שעל אף משטרים חולפים ומנהיגים גדולים וגדולים פחות נשארים בסה"כ אנשים, עם הדאגות שלהם והשמחות שלהם.

כשמתארים ספרים גדולים, קשה לספר את העלילה ולהגיד בדיוק מה אהבת. זאת הרגשת העיטוף והחום שנשארת איתך שגורמת לך להבין שקראת פה יצירת מופת אמיתית.

סיפור מזעזע, קורע לב אך בו בזמן רומנטי ומצחיק.
העברית והניסוחים של שלו גורמים לי לקנא ביכולות המופלאה הזאת להפוך משפט למטעמים, כשכל מילה במקומה ואם לא הייתה שם אז הייתה אובדת המשמעות.
כל כך הרבה אמוציות הספר הזה מעלה: הקשר בין רותה לאיתן, בעלה הראשון כפי שהיא קוראת לו, קשר חזק אמיץ ורומנטי שמרחיב את הלב ומעלה חלומות בהקיץ על זוגיות שכזו.
ואז האסון, הניתוק, ההיסטוריה המשפחתית הקשה. האמביוולנטיות בדמות הסב, שמצד אחד הוא סבא חם, אוהב אשר לוקח את הנכדים שלו לטיולים ומספר להם סיפורים כשמצדו האחר - זאב תבורי חסר הרחמים, ששום דבר בסבא החביב לא מרמז על מעשיו ועברו. ולא רק הסבא הוא דמות עם צדדים, גם המספרת, רותה, פעם קלילה ומצחיקה, פעם מעצבנת, פעם מיוסרת וכואבת ופעם חזקה וגיבורה. כך גם בעלה איתן שאפשר ממש לדמיין את חצייתו לשניים ואת שני סוגי האנשים שמתקיימים בגוף אחד. כאלה הן הדמויות בספר זה, לא קלות לעיכול, ועם זאת, גרמו לי להתאהב בהן מעמוד לעמוד.
בסופו של דבר, הספר מבחינתי עושה את העבודה, העבודה היא לגרום לי לחשוב, לתהות, לדמיין, להרגש ולהרהר.

ספר קריא ביותר, בזכותו הצלחתי לצלול חזרה לעולם הספרים אחרי כמה חודשים של חסימת קריאה קשה וחוסר יכולת להיות מרוכזת מספיק על מנת לסיים לקרוא עמוד שלם ברצף.
העלילה נורא סוחפת, התיאורים מצליחים להעביר לא רק את המראות -הבית עם המרצפות המצויירות, הגינה עם עץ התות, סמטאות העיר.. אלא גם את הריחות והצלילים.
כמעט אפשר לגעת בדמויות, כה מדוייק שפרה הורן מצליחה לתאר אותן.
העלילה השמה למרכז את הנשים של המשפחה, נמצאת בגבול הדק בין המציאות לדמיון. בקורים דקים, צעד אחד צעד, עמל, המספרת, כמו תוך דפדוף בספר ישן מציגה בפנינו את ארבעת דורות המשפחה. וכשהספר מגיע לסיומו, התחושה היא של היכרות אישית ועמוקה עם הנשים, אף אחת מהן לא מושלמת ועם כולן ניתן להזדהות בנקודות מסויימות.
בקיצור - ממליצה להתחיל לקרוא ולהתמכר.

ספר שהתקשתי "להבלע" אל תוכו בהתחלה אך מאד נהנתי ממנו החל מהשלישי השני. הסיפור מתגלגל עם השנים יחד בעקבות אוסף הנצקה שבמקור מצגיע מיפן ומסתיים ביפן בתקופתינו אנו.
הסיפור עובר על פני כמה דורות וגרם לי להתעניין ולהבין עוד טיפה מאותה התקופה מנקודת מבט הספציפית של שושלת יהודית עשירה, מהגרים ואירופאים הרואים את עצמם בני תרבות שווים ואף מובילים את דעת הקהל באירופה של סוף המאה ה19 ותחילת ה20.
כמו שכבר אמרתי ההתחלה לא קבל כל כך לקריאה, היו המון פעמים שקראתי משפטים שלמים ונאלצתי לחזור אחורה בשביל לקרוא שוב והפעם בריכוז רב יותר. אך עם הזמן הקריאה נעשית קלה יותר והסיפור מתחיל לרתק.
ממליצה ביותר!

ספר הזה נגמר כל כך מהר! יותר מדי מהר.. מסוג הספרים שהיית רוצה שיהיה עוד ועוד ממנו ושאף פעם לא יגמר. כמו סרט מאד טוב שרוצים להציץ לחיים של הדמויות עוד שנים ארוכות.
הספר הזה קריא להפליא, הוא זורם ולא מעייף בכלל. יכולתי לקרוא אותו יום שלם בלי הפסקה אם לא היו לי אילוצים כמו עבודה למשל.
זה לא ספר שמשאיר בך תובנות או מלמד אותך על תקופה הסיטורית. נשארות ממנו בעיקר תחושות ורגשות. במהלך הקריאה עברתי אין ספור פעמים לגל של דמעות שכמעט הציף אותי לחיוך רחב שחייכתי לדפים. הסיבה היחידה שהוא קיבל אצלי 4/5 כוכבים היא כי הוא ספר שחולף, הוא לא ישאר איתי שנים על גבי שנים. קשה לי להאמין שאני אזכר בו כשאחשוב על אחד הספרים הטובים שקראתי בתקופה האחרונה, אבל אין ספק שההנאה מממנו מובטחת והוא בדיוק מה שהייתי צריכה עכשיו.

אחד הספרים החמים שקראתי לאחרונה. אפילו בתקופת מבחנים עם טונות של חומר קריאה בכל יום, מצאתי לספר הזה זמן ומקום. גרם לי לחייך, להזיל דמעה, לצחוק ובעיקר לשקוע בשני סיפורים שאת שניהם אהבתי בצורה מפתיעה בצורה שווה. החיבור המפתיע (לפחות אותי) של שני הסיפורים מאד ריגש אותי ופתח בפני את התמונה הגדולה של ההתרחשויות. הקטע שבו שליו מתאר בצורה כל כך גרפית את רצח היונה הוא כל כך סימבולי שאני אפילו לא יודעת מה להרגיש לגביו. הוא מסמל כל כך הרבה. את העבר שחודר להווה, ההתמודדות איתו והרצון להכיל אותו. בכל אופן, בלי להבין עד הסוף את כל הדימויים וההקשרים אני יכולה להגיד בוודאות שנהנתי מאד מהקריאה והרגשתי שיש בה הרבה מעבר.

ניגשתי לספר בזהירות עם הרבה חששות כתוצאה משנת כתיבתו ואורכו לאחר שהתבקשתי לקרוא אותו במסגרת קורס יצירות מופת בספרות מערב. לא יכולה להגיד שנשאבתי אליו ולא יכולתי להתנתק. יותר נכון יהיה לומר ששורה אחר שורה שנקראו לאיטן התחלתי להתחבר ולאהוב את הספר יותר ויותר - למדתי לאהוב אותו. בשלב מסויים בקריאה, מרוב התיאורים הריאליסטיים, ההרגשה הייתה שאני עצמי חיה באמצע המאה ה19. תומאס מאן מקפיד על תיאורים מדוקדקים של כל מה שקשור לתקופה החל ממראה העיר והרחוב וכלה בתפריט היומי של המשפחה. הדמויות מורכבות ונבנות בהדרגה והתקופה עצמה משתנה עת עת. תודה לך תומאס על שהכנסת אותי לעולם של עשירי גרמניה של המאה ה19 וגרמת לי להרגיש שם בבית.

בדר"כ פחות מתחברת לספרים שהעלילה בהם מתפתחת בצורה מינורית ורב רובם מתרכזים בשיחות והרהורים פילוסופיים. "כשניטשה בכה" התברר כיוצא דופן.
כמו כשכבר אמרתי בספר אין יותר מדי עלילה. מסופר על ברויר וחייו, המפגש שלו עם ניטשה והשינוי בחיי שניהם בעקבות שיחותיהם.
לב ליבו של הספר הוא השיחות האלה בין ניטשה לבין ברויר, ומה אני אגיד, הן מדהימות... אפשר להתעמק בכל פסקה ולחשוב עליה בחיינו ובעולמינו אנו. ההתייחסות למוות, לגורל, יאוש, מצפון... כל זה רלוונטי בחיים של כל אחד מאיתנו. וההרגשה מקריאת הספר היא שניטשה וברויר משוחחים ותוך כדי כך ממציאים את הפסיכותרפיה ואני יושבת שם איתם בידיעה שכל המחשבות והשיחות שלהם יהפכו עוד כמה שנים לשיטות טיפול מסודרות.