משאלת לב
התואר זבנית, (SHOPGIRL) כשם הספר של סטיב מרטין, מעיד לכאורה על בחורה צעירה ופשוטה, הנמצאת בתחתית הסולם התעסוקתי והחברתי, ללא צפיות גדולות מהחיים, אבל תופתעו למירבאל, בחורה צעירה, נחמדה ואפילו משכילה ושנונה, יש משאלת לב משלה, להיות במקום אחר.
מצד שני שמדברים על זבנית, מושג מנדטורי שעבר זמנו, הוא מתורגם אצלי אוטומטית למקפלות מארץ נהדרת, באופן שהוא הצליח לעורר אצלי חיוך אחד גדול.
לכן התחברתי לספר של סטיב מרטין הזבנית, שמספר על קשיים דומים לאלה שחוותי בצעירותי בחיפוש משמעות לחיים, בעבודה ובדרך למציאת אהבת אמת, המסופרים בהומור עדין המשולב בעצב, באופן שמעלה בקרבי מחשבות עגומות, והרבה חיוכים, הגורמים לי לחשוב בצורה מנחמת, שמה שעשתי בצעירותי, ככלות הכל לא היה כול כך נורא, כי בכל זאת למרות העילגות והנפילות בדרך, הגשמתי חלק מחלומותיי.
באו ונדבר עכשיו על מירבאל שלנו, גיבורת הנובלה. אהבתי את הסיפור שלה באופן שגרם לי להרגיש כלפיה אמפטיה גדולה, לחנונית האולטימטיבית, שכולה כנות שאין בה שמץ זדון, באופן שהיא מוכנה להעניק מעצמה בכדי ליצור מערכת יחסים כנה ואוהבת. במחשבה הפשטנית שלה קיימת בעיה קטנה, באופן בו היא סבורה שאם כך תנהג, לבטח הפרטנר שלה, יעניק לה אהבה שתוליך לקשר משמעותי. הספר הזה בוחן באופן משעשע וציני את האקסיומה הזאת, כקווים מקבילים שלא יפגשו.
מירבאל היגיע ללוס אנג'לס הסואנת מורמונט השלווה, במשאלה להתרחק ממשפחתה שבה האב שחזר מווייטנאם, עדיין בוכה בלילות ובנוסף לכל הוא בגד באימה, מצב שיצר שבר משפחתי.
מירבאל בודדה בעיר הגדולה, האם היא תלמד להתמודד עם הבדידות, או שתוכרע על ידה, ואולי היא תהייה מוכנה לעשות פשרות, בכדי להשיג רגעים של רוך ואינטימיות אנושית? מירבאל, כבשה את ליבי בתמימות והעילגות החברתית שלה, שלא פעם הכניסו אותה למצבים מביכים, כמו בקומדיית מצבים, בעלת הומור עדין המבטאת ייאוש נסבל.
מירבאל עובדת במחלקת כפפות של כולבו יוקרתי, מוצר שאף אחד כבר לא רוכש. היא עומדת כל היום על רגליה, משועממת להחריד, אך אין לה שמץ של יכולת, או מוטיבציה ליצור שינוי בחייה, לממש את חלומה להיות אמנית. האם זאת ההלוואה הענקית שלקחה למימון לימודיה, שמונעת ממנה לעזוב עבודה קיימת? מצב בו למעמד הבינוני הנמוך, אין סיכוי לפרוץ את חומת המימון הראשוני ההכרחית כנקודת זינוק לחיים. (נשמע לנו כל כך מוכר).
מירבאל שלנו דיכאונית, האם כך היא אישיותה הבסיסית, או שחיי העיר והבדידות בה גורמים לה להתמכר לתרופות נוגדות דיכאון, כאלה שמאפשרות לה בצרוף צפייה ארוכה בסדרות טלוויזיה ריקניות, להעביר את הזמן ולהתמודד עם הייאוש בצורה נסבלת.
מירבאל מפתחת מערכת יחסים עם שני גברים שונים לחלוטין, שלגבי הראשון הייתם לבטח שואלים, מה היא מצאה בג'ירמי, בחור מטומטם, שעסקו הדבקת תוויות על מגברים. יש בו עילגות מוחלטת באופן בו הוא מתנהל ויכולת ביטוי עלובה. הדבר המשותף היחידי ביניהם זאת העובדה שנפגשו ליד מכונת הכביסה.
הגבר השני שמירבאל פוגשת הוא ריי פורטר, מיליונר גרוש בן חמישים, כמעט כמו המלאך המושיע מאישה יפה, המחפש להתפרפר על בסיס תפיסה פילוסופית לפיה הוא מבקש להתחקות אחרי מסתורי הנשיות. אחד משיאו של הספר הוא המונולוג, בו פורטר מבהיר למירבאל את כללי המשחק, הם חיים כאן ועכשיו ללא צפיות וללא מחויבות. היא מבינה את מילותיו אחרת, היא רק תיתן לו את הזמן והמרחב שלו, והוא לבטח יחליט בזמן שלו על הקשר שלהם שיוביל למיסוד יחסיהם. חשיבה אופטימית של נתינה ללא תנאי מול ציניות. האם מירבאל תתפקח, תשלים עם מצבה, או שתום הלב שלה יגבר על כל המכשולים וינצח. האם אנחנו עדיין מאמנים ברומנטיקה פשוטה?
הספר הזה כתוב כאחת מהפרוזות השטוחות ביותר שקראתי, כתיאור המיניות המאופק של מיראבל, שברגעים של מחשבות ארוטיות, מרגישה, " מולקולה ראשונה של רטיבות בין רגליה, והיא דוחקת ביניהן את כף ידה דמוית הלהב ונרדמת". (10) זהו יופיו של הספר, שבמעט מילים הוא אומר הרבה, על חלומות ודיכאונות, על לוחמים שחזרו הלומים, ובמשפחתם ממשיכה לשלם את מחיר המלחמה, על פריפריה מרוחקת, על מעמד ביניים ההולך ומחליק למדרון השקיפות וחוסר הנראות, על העמדת פנים ואמת, על צעירים אבודים ותלושים שעדיין מתבגרים בשנות העשרים, על משמעות בית ילדותנו, ומגוון נושאים מעוררי מחשבה למה שאנחנו, חברה עירונית, מודרנית עצובה ומנוכרת.
הספר הזה אומנם עוסק בסטראוטיפים, אבל זהו עולמנו, שבו השיוך הופך להיות הזהות שלנו.
אבל בכל זאת הופתעתי לרעה, ממרטין הקומיקאי, כותב הספר שהיה אמור ליצור, טוויסט, ופאנץ' מענייניים בסיום, כמו שקומיקאי העומד על במה יודע לעשות, אבל הסיום של הספר הזה היה כל כך נורא ולא הגיוני, שהוא הרס לי את כל חווית הקריאה.
