כמה פעמים אמרתם את המשפט "אני מכיר אותו כמו את כף ידי"? אז עכשיו בואו נעשה תרגיל – תעצמו את העיניים ותנסו לתאר את כף ידכם. עכשיו תפקחו את העיניים ותראו כמה כף היד שלכם באמת מוכרת לכם (ולא, לדעת שיש 5 אצבעות לא נקרא להכיר... ). התבוננו שוב בכף היד ושימו לב לכל ההסתעפויות של הקווים. כל קו, עדין יותר או עדין פחות, מוביל למקום אחר, חלקם מצטלבים עם אחרים, חלקם פשוט נמוגים. זהו הסיפור "העולם המוכר". כל קו בכף היד מייצג סיפור, חלקם גדולים, חלקם קטנים של לבנים ושל שחורים, של משכילים ושל בורים של עבדים ושל אנשים חופשיים. עולם שאנו חושבים שהוא מוכר לנו, אבל לא באמת.
זהו סיפורו של הנרי טאונזנד. שחור (או שמא, כדי להיות נאמר למקור, עלי לומר כושי או רחמנא לצלן – כושון). עבד משוחרר. הבעלים הגאה של עבדים. כן כן, קראתם נכון – שחור, עבד לשעבר ובעלים של עבדים שחורים. "עולם מוכר" כבר אמרנו?! הסיפור מתחיל מהסוף – מותו של הנרי, ומשם קופץ הסיפור קדימה ואחורה כמו בנול אריגה, טווה לתוך הסיפור הראשי את סיפורן של כל הדמויות האחרות אשר לכולן מקום מרכזי בסיפור. החל מויליאם רובינס, בעל אחוזה לבן, הבעלים של הנרי לפני ששוחרר, הלבן החזק במחוז מנצ'סטר שבוירג'יניה. עבור בסיפורה של אשתו של הנרי, קלדוניה ; אביו של הנרי, אוגוסטוס, אשר לאחר שרכש את החופש שלו עצמו, החליט לשחרר קודם את רעייתו כאשר חסך מספיק כסף ורק שנים אחר כך שחרר גם את בנו (איזו החלטה!!) וכלה בסיפורם של העבדים ובראשם המשגיח, מוזס ובמידה שנראית במהלך הספר מעט לא שייכת, סיפורה של אליס, "המשוגעת", זו שבפיה מותר לשים דברים שלאחרים אסור לומר.
כל סיפור יכול לעמוד בפני עצמו. האריגה שלהם לכלל סיפור אחד היא מלאכת מחשבת של כתיבה. וגם אם לקראת סיום הספר נוצרת מן הרגשה של תהליך פרימה מסויים, מגיע הסיום, בצורת מכתב שכותב אחיה של קלדוניה טאונזנד אל אחותו ומהדק את הסיפור וחותם אותו באופן מעורר הערכה. תאריך המכתב, מאוד סימבולי – 12 באפריל 1861. למי מאיתנו שלא יודעים, זהו התאריך הרשמי לפרוץ מלחמת האזרחים בארה"ב. אלא שכותב המכתב כמובן שאינו יודע זאת בזמן כתיבת המכתב והוא מכה על חטא, כשחור בעל עבדים לשעבר, ובורח מעברו של עתיד טוב יותר, כך הוא מקווה, בוושינגטון הבירה. ומה יותר סימבולי מאשר לבקש מחילה ולקוות לשינוי עם פרוץ מלחמת האזרחים, אשר שינתה מקתה לקצה את עולמם המוכר של כה רבים – שחורים ולבנים.
ומשהו לגבי התרגום – מעטים המתרגמים אשר יעיזו לכתוב משפט כמו "מה שית לה? זלא פסדר, תה יודע" (רוצה לומר מה עשית לה? זה לא בסדר, אתה יודע). מקסים. נאמן לאופן שבו דיברו אז (לא כמו בתרגום הישן לספר "צייד בודד הוא הלב" שם מתארת שחורה המתוארת כלא משכילה, את המשא שהיא נושאת "כחטוטרת על גבה...").
מומלץ ביותר.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
