מסכים עם כל דברי ההלל והשבח לספר, אבל, לדעתי ארוך מידי ובסופו קצת מייגע!

הספר נפתח בשנת 1947. לילה, יתומה כבת עשרים פוגשת באירוע של הבריטים את אליאס, גבר שמבוגר ממנה בכעשר שנים. הדבר הראשון שהבחנתי בו בספר הוא שלל הריחות שאופפים אותו. כן, יש הרבה ספרים שמתארים ריחות, אבל כאן הריחות השונים של העיר ושל פעם הם ממש חלק בלתי נפרד מהעלילה. היות ואני בן-אדם של ריחות (אני דווקא מוסיקאית, והיה אפשר לצפות שאני אהיה בן-אדם של צלילים, אבל ריחות שומרים אצלי הכי הרבה זיכרונות) זה מייד תפס אותי.
ברגע שאליאס מספר לבריטים מה ההבדל בין איך שהבריטים שותים תה לבין איך שהסינים שותים תה, נשביתי בספר.

"ככה אתם, האנגלים מחזיקים את הספל, אמר, בידית, ואז מניחים אותו בצליל קר על התחתית... הסינים לעומת זאת, אוחזים את הספל בין כפותיהם. חובקים אותו. מרגישים את חומו, קשובים לטמפרטורה שלו, טועמים את הגוון המיוחד שבו. יש משהו חושני ופשוט בדרך הזאת. ומשהו מרוחק וקריר בדרך הבריטית."

בהתחלה היה לי קשה להתמודד עם סגנון הכתיבה של הספר- בלי מרכאות לציטוט, כתיבה מעט יותר אסוציאטיבית מהמקובל, אבל ברגע שנסחפתי לתוך הספר זה כבר לא הפריע לי.

אליאס הוא סוחר תה, ולפי כך הדמות שלו מאופיינת בהבחנה דקה בריחות וטעמים. כל ריח מרגש אותו וזה מדביק גם את לילה, אהובתו היהודיה. הדמויות של שניהם בנויות בצורה מאוד אמינה ומרגשת. למעשה, כל הדמויות בספר עשויות בצורה מאוד טובה, מה שנדיר למצוא בספר.

הייתי מאוד מוקסמת מהתפתחות העלילה. ספרים שקשורים בהיסטוריה (שלנו ובכלל) תמיד מרתקים אותי, כי תמיד מפתיע אותי לגלות איך הסיפורים הקטנים נטווים באירועים הגדולים בהיסטוריה. כאן הסיפור מושפע מהקמת מדינת ישראל, שהפרידה בין אליאס ולילה- הוא בירושלים המזרחית, והיא במערבית. היא בוחרת לחכות לו, והוא מתחתן ומוליד ילדים.
הסיפור מכיל שתי עלילות, בעצם שתיים וחצי. האחת היא ההווה- אליאס הזקן בבית חולים ונומי (תיכף נגיע אליה) מבקרת אותו ושומעת מפיו את סיפור אהבתם. השנייה היא כמובן הסיפור של לילה ואליאס לאורך השנים, והשלישית היא סיפור התבגרותה של נומי – בת של חברתה של לילה. בדרך כלל כשיש בתוך ספר עלילות משנה, אחת מהן באה על חשבון השנייה. אחת מהן מחויבת להיות המשעממת, שרוצים נורא לעבור אותה כבר כדי לחזור לעלילה המעניינת יותר. אני חייבת לציין שכאן זה לא היה ככה. הסיפור של נומי היה כל כך מעניין שבאיזה שלב כמעט שכחתי שאני מחכה לקרוא מה קרה ללילה. אני לא יודעת אם זה יתרון או חיסרון, כי הייתי מצפה שיהיה קצת יותר דגש על הסיפור של לילה, אם כי אחרי כמה זמן זה מתחיל להתאזן ויש דגש על שני הסיפורים. בעיה נוספת שבדרך כלל יש בעלילות משנה היא שלא מבינים מתי בדיוק מתרחשת כל עלילה. כאן לא הייתה כל בעיה, בתחילת כל פרק מצויינת השנה שבה הוא מתרחש, והיות ואלו שנים משמעותיות בתולדות מדינת ישראל (הקמת המדינה, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור) אני מאמינה שלא תהיה בעיה לעקוב אחריהן.

בעיה אחת שהייתה לי עם הסיפור הייתה המלודרמטיות שאליה נסחפה לפעמים הסופרת. רוב הזמן הסיפור מתרחש על מי מנוחות, כמו שהייתי מצפה מסיפור שלא מתרחש בעידן הדיגיטלי, אבל לפעמים היא נקלעת לפרץ דרמטיות מיותר. אני לא יודעת, אולי באמת ככה זה כשמאוהבים, אבל החלקים בהם לילה מתעלפת מרוב צער שאיבדה את אליאס, או שאליאס נעשה חולה מרוב געגוע, היו מיותרים בעיני.
הכתיבה שלה כל כך טובה ומדויקת שהבנתי גם בלי כל הרעש הזה כמה הם מאוהבים, ובעיני זה דווקא גרע.

דבר נוסף שהפריע לי הוא חוסר התייחסות של הסופרת לכך שאליאס נשוי כשהוא ולילה נפגשים שוב אחרי איחוד ירושלים. כן, היא מדברת על זה שהוא נשוי ושזאת בעיה, אבל איכשהו ההתמודדות עם הנושא והפתרון שלו נראו לי די קלושים.

ועכשיו לגבי הסוף. אמרתי שאני לא אשים יותר מדי ספוילרים, אז אשתדל בקווים כלליים. בסוף הספר, ממש בעשרים העמודים האחרונים, הסופרת תופרת כבר את הסוף. יש סגירת עלילה מאוד ברורה ומוחשית ותהיתי איך נותרו לי עוד עשרים עמודים. מה כבר היא יכולה עוד לכתוב?
אז מגיעה סצינה די נוגעת ללב שבה נומי מגלה פרטים חדשים על לילה ועל אנשים שהיו קשורים אליה, והיא מתחילה לעלות על עקבותיה. מיותר לציין שבעשרים עמודים זה נעשה בצורה די חפיפה ומיותרת. זה הרגיש לי כאילו הסופרת סיימה את הספר, ואז פתאום היא נזכרה שיש לה עוד שתיים שלוש סצינות שהיא רצתה לדחוס ולא ידעה לאן, והיא פשוט שמה אותן בסוף. זה לא שאלו היו סצינות גרועות, או מיותרות. אני דווקא חושבת שאם היא הייתה שמה אותן לפני הסוף אז זה היה משפר בהרבה את הסיפור. אני פשוט בשלב הזה רציתי כבר להגיע לסוף.

בסופו של דבר, למרות המגרעות שציינתי, הספר הזה סיפק לי חופשה של שבוע בתקופה קסומה, של פעם, כשהכל היה מחובר יותר לאדמה וטרי יותר, ונינוח יותר. הוא מספק נקודת מבט מעניינת לסכסוך הישראלי-ערבי וגם מבט על מערכות יחסים עדינות ומדויקות להפליא.
מאוד מומלץ בעיני.

ענת טלשיר רוקמת במילים מפה ששזורה בפרחים בכל הצבעים. הרומן האסור אינו גורע כהוא זה,מעוצמת האהבתם של לילה ואליאס. התיאורים כה עזים וייחודים,עד שהיא מצליחה בכתיבתה העדינה והחכמה להתעלות מעל כל איסור אנושי,ומעמידה את האהבה מעל הכל. כילידת טורקיה התיאורים האוטנטיים כל כך בתוך המדינה הזו עם הריחות של המאכלים,ותיאורי הנוף השאירו אותי פעורת לחלוטין. ממליצה על ספר סוחף ומרגש במיוחד.

אם אשכחך הוא רומן שעוסק במערכת היחסים המורכבת בין לילה, יפיפיה ממוצא יהודי לבין אליאס, סוחר תה ערבי נוצרי. הם נפגשים בנשף דיפלומטים של האו"ם ב- 1948, קצת לפני ההכרזה על המדינה והמלחמה. הרומן עוקב אחר הרומן ואחר ההתמודדות של שניהם עם הרגשותיהם, יחסי הסביבה והמלחמות שהתרחשו בין לבין (מלחמת העצמאות שמפרידה ביניהם כי מזרח ירושלים מנותק מהמערב, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור). במקביל אנו עדים לסיפורים של האנשים הקרובים אליהם- אביו ואימו של אליאס ומוניר העוזר של המשפחה. מרגו, חברתה הקרובה של לילה ומשפחת בן-בסט על שלל בניה וכמובן- נומי. נומי הרגישה, שחייה התנהלו במקביל לרומן והשופעו ממנו. אי אפשר לכתוב סקירה על הספר הזה מבלי לציין עוד שתי נקודות מפתח.
הריחות בספר, ריח של כיכר לחם שרק עתה נאפה, עוגיות שקדים, ריח של פריחה. הריח מלווה את הרומן של לילה ואליאס ואת נומי ואת שאר הדמויות שבספר.
וכמובן שהרקע לסיפור אהבה חוצה העדות והדתות הוא- ירושלים. ירושלים על שלל סמטאותיה, הריחות והרוחות, האתרים, האנשים וכל מה שרק אפשר.
ספר מופלא שמומלץ לכולם, במיוחד לאור המצב של היום.

סיפור אהבה מקסים על רקע הקמתה ושנותיה הראשונות של המדינה. זהו סיפור של אהבה טהורה ואסורה בין אישה יהודיה לגבר ערבי. מה שהפך את הספר למיוחד ומהנה במיוחד עבורי הוא שהרקע והקשיים של זוג מעורב הם לא אלו שמובילים את הסיפור או נותנים לו את הטון, הם מעשירים את הסיפור ברקע היסטורי החל מתקופת המנדט ועד הקמתה של המדינה. הסופרת משלבת בצורה מקסימה את לידתה של המדינה והשפעתה על השתלשלות סיפור האהבה שלהם. הסופרת תיארה את ירושלים בצורה כל כל חיה ואוהבת שהרגשתי כאילו אני נזכרת בנוסטלגיה במקומות וזמנים שלא חייתי בהם. ממליצה בחום על הספר

ספר יפיפה. הפתיע אותי :מחד- סיפור אהבה עדין ומקסים ומאידך- סוחף ועוצמתי.
יותר מפתיע ש-לי אישית, מלכתחילה הרעיון של אהבה בין יהודייה לערבי, צורם ומכווץ, אך קריאת הסיפור פיתחה אצלי ואני בטוחה שאצל קוראים נוספים,קצת יותר סובלנות לעניין.
ענת טלשיר, הסופרת, מפליאה לסחוף את הקורא,
הדמויות מכניסות אותך לעולם שלהם,
ואתה עובר מהמציאות האישית שלך לסימטאות ירושלים הציורית-
מריח את ניחוחות העיר, שומע את הקולות ומתפעם מהצבעים. נהניתי מאוד.

את הספר הזה קראתי לפני מספר שנים.
לכול האוהבים לאהוב כמוני זהו ספר חובה!
ספר שלא ישאיר עין יבשה.
מי שלא קרא ... עדין לא מאוחר
ממליצה

סיפור אהבה מקסים, סוחף וחסר סיכוי. אך כנגד כל הסיכויים האהבה חזקה מהכל וממומשת.
הסיפור מתרחש בירושלים שהיתה תמיד לב (סמל לאהבה) האומה היהודית ומרכז החיים הלאומיים, הדתיים והתרבותיים. נזכרת במקורות כשם נרדף לעם ישראל. הקשר הרגשי של כל יהודי הוא לירושלים והיא אף חקוקה בליבו של כל יהודי.
לכן סיפור האהבה הזה הוא מיוחד ומרגש. סיפור אהבה בן 58 שנים כמעט בגילה של המדינה שלנו על רקע מלחמת השחרור כשירושלים נקרעה לשניים, מלחמת ששת הימים שהביאה לאיחוי אך גם גרמה נזק לחברה הישראלית שהיתה בהתרוממות רוח ושאננות שהביאה עליה כעבור שנים מעטות את מלחמת יום הכיפורים - מלחמה עקובה מדם שכמעט והביאה חורבן על המדינה ,שיסעה ושינתה את פני המדינה והחברה הישראלית.
ירושלים עיר אוניברסלית עם המון קדושה וחשובה לשלשת הדתות היהודית, הנוצרית והמוסלמית מאדירה את סיפור האהבה עם המיוחדות שלה, הריחות, הצבעים, האוירה ששררה בה באותם ימים.
זהו סיפור אהבה שהתחיל רגיל אך בהמשך היו בו המון כאב, ניתוק גדול, ייסורי נפש, הקרבה עצומה.
מה שמצא חן בעיני בנוסף לכתיבה הזורמת והסוחפת הסופרת מפעילה ומחדדת לי את כל החושים בצורה מוחשית עם ריחות התה עד שבא לי לשתות ולהשתכר מתה. גורמת לי געגועים למחוזות ילדות, למקומות ולדברים שהיו ושאינם.
בניגוד לגבר יהודי שנשבע אמונים לכלתו בעת החופה (הוא בעצם נשבע שלא לשכוח את ירושלים ואדמתה) בספר הזה האשה ולא האיש נשבעת אמונים ואף עומדת בשבועה. היא לא נשבעת לאדמה או למקום אלא לגבר שלה. אנחנו עדים לכך שאשה נאמנה לאהובה יותר מהאיש. היא בחרה לחכות לו מבלי לבנות משפחה והוא אחרי הניתוק בחר להקים משפחה, אבל מה, לחיות עם אשה שלא אוהבים זה הרבה יותר גרוע בזמן שהלב נמצא במקום אחר.
עוד סיפור אחד על אהבה כואבת אבל עדיף אתה מאשר בלעדיה.

איזה פספוס.
סיפור יפה של אהבה בלתי אפשרית שנמתח על פני 493 עמודים ולא קורה בו כמעט כלום פרט לגעגועים שחוזרים על עצמם.
דמויות משנה לא מפורטות ועלילות משנה מפוספסות בגדול.יש כל כך הרבה דמויות שלא מסופר עליהן מספיק ושכל אחת מהן יכולה להיות עלילת משנה בפני עצמה. הסופרת מרפרפת על פני הדמויות ויש בספר קצת מכל דבר והרבה מאותו דבר. גם אין מספיק תאור של הדמויות.
לפעמים נדמה גם שהכתיבה היא יותר כמו דיווח ולא כמו סיפור, מורגשת כתיבה עיתונאית.
בקיצור,בשביל מה שנכתב אפשר היה להסתפק ב 300 עמודים. הכתיבה לא ממש סוחפת ואילולא רציתי לדעת מה עלה בגולם של הנאהבים ספק אם הייתי ממשיכה לקרוא.