"... ארנב הביא את ספלי-התה-עם-ציורי-העלים הכי יפים שלו, ואמר שהם נכס משפחתי, וכשפו שאל את ינשוף בלחש מה זה נכס משפחתי, ינשוף אמר שזה סוג של עפיפון".
טוב, זה לא באמת "פו הדב", אבל דיויד בנדיקטוס לקח את התכונות המוכרות של פו, חזרזיר, ארנב, ינשוף, טיגר, רו וכל היתר, ו"הלביש" עליהן סיפורים חדשים. הסיפורים החדשים אולי בנויים בצורה פחות מתוחכמת מהמקוריים, ומה שהיה רק מרומז בספרים המקוריים הוא כאן ישר לפרצוף (וכולל גם הסבר כדי שהאיטיים שבינינו לא יפספסו), אבל עדיין: הרוב מצחיק וכיפי.
אומרים שאסור להשוות ספרים מאוחרים לספרים מוקדמים של אותו סופר, וצריך לקרוא כל ספר כאילו נכתב בפני עצמו. ועדיין, במקרה הזה נראה שאי אפשר להמנע מההשוואה הזאת, במיוחד שבסופו של דבר לא מדובר באותו סופר. אז הנה: שלא כמו בספרים "האמיתיים" שבהם כל משפט הוא פנינה, והחיוך לא מש מפניך לאורך כל הקריאה, בספר הזה יש סיפורים חזקים יותר וחזקים פחות.
ובכל זאת, אם קוראים אותו במנותק מהמקור (כאילו באמת אפשר לעשות את זה), אז הוא לגמרי עובר.
וכמו הספרים המקוריים: לא רק לילדים (ואולי בעצם היה צריך להגיד: לא רק למבוגרים).
רק הערה קטנה, שמו האמיתי של הספר הוא "בחזרה ליער מאה האייקרים" (אייקר = acre = כ-4,000 מטר מרובע) וזה גם שם היער בספרי פו הדב המקוריים, ולא ברור למה ההוצאה או המתרגמת החליטו לשנות את זה ל"יער מאה העצים".
התחלתי (בציטוט) ולכן אסיים (בציטוט):
"אותו לילה, כששכבו במיטה, חזרזיר שאל את פו על התזאורוס.
'זה בסך הכל ספר גדול, חזרזיר'.
'זה לא מפלצת נוראה וענקית ?'
'לא, חזרזיר'.
'בכלל לא כמו פילנפיל ?'
'לך לישון, חזרזיר'.
'והמלים הנרדפות – הן לא ירדפו אחרי, נכון, פו ?' הוסיף חזרזיר, רועד במקצת. 'תגיד, אכפת לך שנשאיר את האור דולק הלילה' ?"


















