אף פעם לא אהבתי בלונים שמתפוצצים. לא רק בגלל הרעש החזק והמבהיל שהם משמיעים בזמן ההתפוצצות, אלא גם בגלל שאני פשוט אוהב אותם שלמים.
את הספר הזה קראתי בפעם הראשונה, כמו את רוב ספרי הילדים שאני מכיר, כשהייתי קטן. וכמו מכל ספר ילדים, גם אצלו נהניתי מן הציורים, מן השפה הקלילה ומהסיפור הנחמד. אבל משום מה, למרות שאני, כמו שאמרתי, לא סובל בלונים שמתפוצצים, לא חשתי יותר מדי הזדהות עם אורי, רון, סיגלית ורותי שהבלונים שלהם, כל אחד והצבע שלו, התפוצצו להם, והשאירו אותם עצובים וכואבים. זאת אומרת, כן הבנתי אותם, כי אם הייתי נקלע לאותה סיטואציה, גם אני כאחד שלא אוהב בלונים שמתפוצץ, הייתי מרגיש עצב. אולי בעצם יהיה יותר מדוייק לומר, שההזדהות שלי לא הייתה מוחלטת. כי איך אומרים? "עד שאתה לא הופך להיות דמות בספר, לעולם לא תצליח להזדהות איתה באופן מוחלט". כי בכל זאת, זה רק ספר, ואלו רק דמויות מתוך ספר, ואני בסך הכל ילד קטן שקורא מתוכו (אבל לא נמצא בו), ושעדיין לא מבין דברים כמו הזדהות עם דמויות (גם אם הן ממש דומות לו באופיין), כי הוא יותר שם דגש בקריאה שלו לציורים היפים, לשפה הקלילה ולסיפור הנחמד - קורא, נהנה, ועובר לספר הילדים הבא, בעודו מקווה שגם בו יהיו ציורים יפים, שפה קלילה וסיפור נחמד.
אבל אז הגיע הרגע, וכשהייתי במישפחתון, באחד הפעמים שלי שם, החלטנו שאנחנו מעלים במישפחתון הצגה שמבוססת על הספר, ומזמינים את המישפחות שלנו כדי לצפות בה. אני שיחקתי את אורי, הילד עם הבלון הירוק. באותו רגע נהפכתי להיות דמות בספר. וכשהגיע הרגע בהצגה שבו אמור הבלון שלי להתפוצץ, הוא התפוצץ, ואני הייתי מאוד מאוד עצוב - כי, כמו שאמרתי, הרעש מבהיל אותי, וגם חבל לי שהוא התפוצץ והרגשתי שהוא סוג של חבר טוב שלי שנפרד ממני פתאום בהפתעה מוחלטת, ושהוא כבר לעולם לא יהיה שלם. כשהבלון התפוצץ, זה היה מאוד מוחשי, וזה עוד משהו שעזר לי להתחבר עוד יותר עם הדמויות בספר, כי בספר זה לא היה מוחשי, פשוט כתוב שהבלון התפוצץ וזה הכל. כאן בלון אשכרה התפוצץ. וגם לא הייתי עצוב רק בגלל שזו הצגה והייתי צריך להעמיד פני עצוב - באמת באמת הייתי עצוב, כי אני פשוט לא אוהב שבלונים מתפוצצים.
ויש לי גם 2 תמונות שההורים שלי, שצפו בהצגה, צילמו. בתמונות, רואים אותי עם הבלון הירוק לאחר שהוא התפוצץ, בעוד הפנים שלי נראות כמו פנים של מישהו בתישעה באב לאחר חורבן בית המקדש, שלא יודע בדיוק איך להתמודד עם החורבן (או יותר נכון, הפיצוץ). הנה הקישור לשתי התמונות: https://s31.postimg.org/nqam49j2z/20160625_085856.jpg
https://postimg.org/image/sbjrfovxd/
והנה גם קישור לתמונה, שבה אני נראה יחד עם הבלון הירוק, לפני שהוא התפוצץ, שמח ומאושר: https://postimg.org/image/g5sq08o5j/
***
פתאום נזכרתי בספר הזה. ואחרי שנזכרתי בו, נזכרתי גם בעוד ספר שקראתי, שלמרות שהוא לא ספר ילדים ולמרות שקראתי אותו בגיל מבוגר הרבה יותר, הציור בכריכה הקדמית שלו מזכיר מאוד את הציור בכריכה הקידמית של 'מעשה בחמישה בלונים' - והספר הזה הוא 'הכול יהיה בסדר' של דן יוספן.
ואז גם הבנתי שבין שני הספרים יש איזשהו קשר, מעבר לתמונה בכריכה הקידמית. הבלונים שמתפוצצים בספר של דן על ידי אותה זקנה ערירית, הם בעצם מטאפורה לכעס, לייאוש ולפסימיות של החיים (לפחות ככה אני פירשתי, כי הפרשנות בספר פתוחה). גם הפרשנות להתפוצצות של הבלונים ב'מעשה בחמישה בלונים' היא פתוחה לניחושים ולתיאוריות, אבל במקרה הזה דווקא מרים רות, הסופרת שכתבה את ספר הילדים הזה, נתנה את הפרשנות שלה למעשה, וכך היא כותבת: "הבלונים הם החלומות והחלומות מתנפצים. רק אחד נשאר: הבלון האדום. ואני לא יודעת איפה הוא. הרוח נשאה אותו, תרתי משמע, והוא ממשיך לרחף. לאן שהרוח תישא אותי, לשם אגיע".
מכך ניתן להבין שכמו בסיפורו של גד, האיש שאשתו מתה בגלל תאונת דרכים שעברה, וכתוצאה מכך נכנס לדיכאון ומנתק קשר עם כל מי שהכיר במשך הרבה שנים, ובמהלך התקופה שבה הוא חש דיכאון, הוא רואה את אותה זקנה ערירית שמנפצת אחד אחד את הבלונים שנותנים לה, כמטאפורה למצב שבו הוא שרוי ולפסימיות והייאוש שלו, שבזה אחר זה, כמו שהתפוצצו הבלונים, מתפוצצים כל התקוות והחלומות שלו - כך גם במקרה של מרים, שמחפשת את החלום שלה ואת התקווה שלה, לאחר שכל החלומות והתקוות שלה התפוצצו כמו בלונים, וכותבת על זה ספר (הו! הנה עוד סיבה ל'למה אני לא אוהב בלונים שמתפוצצים'...).
וכשנזכרתי בשני הספרים, נזכרתי גם שמשום מה, למרות סיפורי האישי, לא כתבתי ביקורת על הספר, ולכן החלטתי לכתוב אותה עכשיו.
ואולי זה דווקא טוב שחיכיתי עם זה, כי כשהייתי קטן גם לא הייתה לי את היכולת הזו לנתח סיפור בצורה כזו מסובכת, ושלא לדבר על ניתוח של שני סיפורים שנראה שאין ביניהם כל קשר כי הם אינם דומים בכלל זה לזה בסגנון, והקישור ביניהם.
מדהים איך קשר שכזה יכול לקרות בין שני דברים שונים כל כך. ועוד יותר מדהים, זה ההזדהות המוחלטת שלי עם הדמויות בסיפור שהשיא שלה היה רק אחרי שקראתי אותו, כשעשיתי משהו אחר, משהו שהוא לא לקרוא.
ותעשו לי טובה בבקשה, אבל בפעם הבאה שאתם אחוזים בידיכם בלון ומתכוונים לפוצץ אותו ברישעות כדי להפחיד את אלו שמפחדים מבלונים, תחשבו פעמיים לפני שאתם עושים את המעשה הזה, כי מי יודע כמה חלומות ותקוות ניפצתם עכשיו לאותם ילדים מפוחדים - חלומות ותקוות, שהבלונים האלה יישארו שלמים ושלא יתפוצצו, כדי שיוכלו להיות שלהם.
