את הספר הזה קראתי און אנד אוף במשך כמעט חודשיים (וצפוייה לי התפתלות מסויימת בספריה). קשה לי להסביר מדוע.
אולי אני בפתחה של 'תקופה מעשית', שאמורה להיות תפנית חיובית בחיי (אם זה אומר שאפסיק לקרוא ספרים, אני חושבת שאני מעדיפה להיות בריה עצלנית, דחיינית ואכולת רגשות אשם, כפי שהייתי עד כה) או שפשוט התרגלתי בזמן האחרון לאותו הלך רוח ספרותי מדוכדך ופסימי, כך שטקסט פארודי משעשע ובעל בסיס הומאני איתן נראה פתאום כמו שפה זרה לדוברת סקנדינבית מתורגמת שוטפת.
בכל אופן, חודשיים הם הרבה זמן. תומאס ליוואן (שם בדוי) ואני כבר ממש חברים גם אם אינני מלוכסנת עיניים, גבוהת לחיים, מחוטבת חמוקיים וקאפריזית כמו שהוא אוהב. חודשיים ביחד הם, לרוב הדעות, "מערכת יחסים".
הספר הוא פארודיה המציגה באור מגוחך את סוכנויות הביון השונות ומורידה את ערך מניותיהן פלאים. ריגול, כך הבנתי, הוא לא מקצוע בעל הילה נחשקת של מיסתורין, אלא ברירת מחדל הנובעת מתהפוכות הגורל והופכת את קורבנותיה לעלובי נפש מרירים. אי אפשר לצאת מזה. משורה משחרר רק המוות
(ומעניין לקרוא על האספקט הזה כאן http://www.aplaton.co.il/story_116 לאחר קריאת הספר).
הדרך הראשונה לשמור על שפיות בעולם הריגול ההפכפך היא יצירת קשר עם אותן מלוכסנות עיניים שכבר הזכרתי. מדובר בספר ישן כך שיחסו האוהב של תומאס לנשים מתאפיין לעיתים באמירות ומעשים שאינם עולים בקנה אחד עם תקינות פוליטית, גם אם מדובר בפרודיה. (אם כי הכל בהסכמה. כל הנמרות האדישות או הרושפות נמרחות עליו אחרי חצי דקה).
ואילו הדרך השניה היא הדרך הקולינארית. הספר כולו שזור, למרבה העונג, במתכונים מפורטים של ארוחות, אותן מבשל ליוואן או מבשלים אחרים תחת פיקוחו. עושה רושם שרוב המתכונים, גם אם מבחינת אנינות לא יעמדו בכבוד במבחן הזמן, עדיין מסקרנים.
התקופה- מלחמת העולם השנייה, נקודת המבט האירונית- הומאנית והיחס לאוכל גרמו לי להזכר מדי פעם במרסלן דופרה , השף הפטריוט מ'עפיפונים' של רומן גארי, אחת הדמויות הספרותיות החביבות עלי. רק שגארי הוא רומנטיקן אירוני נוגה ואילו זימל אופטימיסט אירוני- משועשע.
אני אוכלת כשר כבר מעל לרבע מאה כך שהיה לי קשה לדמיין את טעמם של רוב המטעמים מכיוון שליוואן נוטה להקפיד על טוהר החומרים. את קדל החזיר שלו הוא מטגן תמיד בשפע של חמאה ולא, חלילה, בשמן קנולה וגם אם הוא משתמש בבשר בקר, הוא ישר משפריץ עליו קצת שמנת, כמו כן המידות לא מדויקות.
הקינוחים, לעומת זאת, ממש בסדר ומפתים אותי לרכוש את הספר ולנסות כמה מהם, שהרי אין כמו מתכונים ספרותיים.
בהקשר לנקודה זו אתייחס לתרגום האנכרוניסטי רב החן:
יש להניח שאם א. כרמי (אליעזר כרמי המנוח) היה מתרגם את הספר היום, היה נעזר באחד מאותם מאסטר שפים המצויים באזורנו בשפע אך נראה לי שהתרגום היה די חלוצי, מה שגרם לכך שבמהלך קריאתו של הספר המשעשע, הפעם היחידה בה פרצתי בצחוק רם היתה למקרא שורות אילו:
'פלאמבא' כרוכיות*
טגן את הכרוכיות בדרך הרגילה, אולם היזהר שהללו לא תהיינה דקות מדי , ומידותיהן – כמידות הצלחת בה אתה עומד להגיש אותן לשולחן. כסה אותן בשכבה עבה של סוכר. על השולחן- צק עליהן מנה נדיבה של רום מובחר, והעלה באש. בעוד המשקה מעלה להבות גלגל כל לביבה והתז מעליה כמה טיפת מיץ לימון.
*כרוכיה הוא התרגום החופשי הקרוב ביותר שניתן למצוא בשפה העברית למאכל זה, המקובל במיוחד על המטבח האנגלו – סאכסי.
נראה לי שהמדובר בפנקייקס. מה דעתכם?
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
