האופסימסט הוא מסוג הספרים שגורם לעין אחת לצחוק, ולהעין השניה לדמוע.
אמיל חביבי היה שייך לדור אחר של סופרים. הוא היה קודם כל סוציאליסט, לאחר מכן ערבי, וחיפאי.
קיצוניות -לאומנות לא היו מושגים בלקסיקון שלו -לפחות לא כמו היום.
הוא היה ערבי וככזה חש שייכות לעמו,הוא קבל את הכיבוש הישראלי בודאי לא בשמחה. אבל כמו שכותב קורט וונגורט "ככה זה" באחד המאמרים שלו שפרסם כתב שהארץ הזו במשך הדורות עברה ידיים רבות. עכשיו שולטים בה יהודים. ובקריצת עין כמובן לא באמירה פומבית. בוודאי חשב בליבו שזה עדיין נסבל וגם זה יעבור.
לכן מסוגל היה לכתוב ספר שיש בו הומור-הומור מר, אבל לשם השוואה על הנאצים לא נכתבו ספרים שהציגו אותם ככובשים בהומור לא מר ולא לא מר. שם לא יכול היה להיות הומור.
על היהודים הרשה לעצמו לכתוב בהומור וגם על בני עמו. האופסימיסט במושגים שלנו הוא "שלימזל" תרגום לכאלו שאינם אשכנזים "חסר מזל"
כזה שהפרוסה נופלת לו כשהחמאה למטה.
הוא היה עתונאי והיה סופר והיה אדם חכם מאד ואיש העולם.
כל התכונות הללו הביאו אותו לכתיבה באמת מצוינת.
הספר הזה עוסק בטרגדיה של הערבים, על פי תפיסתו. אבל הוא האופסימסט לא בדיוק חכם במיוחד. הוא איש העם ונאלץ לעבור תקופה של קדבות וכיבושים, להחשב לאויב. יש בספור הזה משהו שמזכיר את כתיבתו של שלום עליכם.
אותו אני מעריץ גדול. לסכום שווה קריאה, גם אם אתה/את אינכם מאוהדי השקפת העולם של ה"מגזר" ספר טוב באמת.

ספר מצוין, ואת זה אני כותב כאיש ימין.

הסיבה:

העברית העשירה.
ההומור.
האנושיות.