הספר "אלי פסגות" מאת אלישיב אורן (הוצאת מערכות, 1998), הינו ביוגרפיה מוסמכת אודות סא"ל אמיר מי-טל ז"ל (23 באוקטובר 1959 – 09 בדצמבר 1988), לוחם ומפקד בחטיבת גולני, אשר נפל כמפקד גדוד ברק (12) בבמצע "כחול וחום", פשיטה בעומק לבנון. על מי-טל עצמו קראתי כבר באוטוביוגרפיה שפרסם האלוף במיל' יוסי פלד ובספר אודות ארז גרשטיין ז"ל והוא הצטייר בעיני כמפקד מרשים שיש להכיר את סיפורו.

מי-טל "התחנך בפנימייה הצבאית, התנדב לחטיבת גולני" (עמוד 7), ועשה בה את כל תפקידי הפיקוד מלוחם בסיירת, עבור כמפקד פלוגה בגדוד 12 במלחמת לבנון, כמפקד הסיירת באמצע שנות השמונים, ועד לתפקיד במהלכו נהרג, מפקד גדוד בחטיבה. כשסיים את קורס הקצינים נתקל בירחון אחד שהביא את הציווי שהורה דוד בן-גוריון למפקדי צה"ל: "לא די שידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב האדם, שהחייל הנשלח אליו יהיה יקר לו, ובעיקר שיעורר אמון באמו של החייל. תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בנה לידי מפקדים ראויים לכך" (עמוד 19). מן הקריאה בספר עולה כי ציווי זה היה נר לרגליו של אמיר.

כמפקד סיירת גולני כבר נחשב מי-טל לשם דבר בפיקוד הצפון. "הצלחת הסיירת בתרגילים ובמבצעים הקנו לה שם טוב בפיקוד ובמטכ"ל. לא פחות חשובה היתה פעולתו של אמיר למען היחידה. הוא היה מרבה לבקר במשרדי החטיבה ובמשרדי הפיקוד. שם כבר כולם הכירו אותו" (עמוד 179). אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, אף כתב בספרו עד כמה העריך את מי-טל מקצועית וסמך עליו. לא בכדי את המבצע היזום הראשון שלו כמפקד פיקוד הצפון, פשיטה על מעוז מחבלים בכפר זביקין שבדרום לבנון, הטיל על חטיבת גולני, כשאת המשימה העיקרית הטיל על הסיירת שבפיקוד מי-טל. אחד מפקודיו, עודד שמו, תיאר בספר כיצד נהג אמיר "במבצע "זביקין", כאשר קיבל את הידיעה על יואב, שנפגע. אז ממקום עמידתו, הוא צעד זקוף לאורך הכביש, אל הבית בו נפגע יואב. המבצע כבר היה בשלביו האחרונים, אבל עדיין שרקו הכדורים. היה גם מי שצעק: "אמיר, היזהר, עדיין יורים." והקריאה הזו עברה ליד אוזניו כמו הכדורים" (עמוד 177).

הפשיטה שבמהלכה נפל, היתה מבצע בעומק לבנון כנגד מפקדת החזית העממית של אחמד ג'יבריל. היתה זו פשיטה שהיא חלומו הרטוב של כל מפקד מבצעי – בעומק האויב, בהגעה מן הים כחלק מנבחרת איכותית של מפקדים ויחידות. בתדריך למבצע הורה מי-טל לאנשיו כי אין לירות סתם אלא רק למטרות ברורות, ואסר לירות על מחבלים שירימו ידיים לאות כניעה. הכוח הפושט כלל בין היתר כוח מן השייטת שבו גם סרן צעיר בשם רם רוטברג, לימים מפקד חיל הים, וקצינים צעירים נוספים שיתקדמו בהמשך בסולם הדרגות.

לאחר שהכוח, עליו פיקד מח"ט גולני ברוך שפיגל, נחת מן הים החלו הלוחמים לנוע לעבר היעדים. "ראשונים צעדו החבר'ה מסיירת גולני, "כוח ארז", כך כונו, על-שם מפקדם מסיירת גולני" (עמוד 203), ארז גרשטיין שנהרג אף הוא לימים כתא"ל בלבנון. הכוח איחר בזמנים והפעולה הסתבכה. פתיחה מוקדמת באש של כוח הסיירת הביאה לגילוי הכוחות. "בשעה 05:00 בדיוק הורה אמיר לצלפים לפתוח באש. עם היריות פרצו שלושת הכוחות התוקפים בתנועה מהירה בוואדי לעבר המערות. אמיר רץ בראש הכוח המרכזי. הנשק היה דרוך ומוכן לפעולה" (עמוד 177). כך, בראש אנשיו נפגע ונהרג. הפעולה עצמה, למרות שהוספיה והסתבכה גם לאחר מותו של מי-טל היתה, בסך הכול, מוצלחת. במהלכה נהרגו, בעומק השטח הלבנוני, מעל 30 מחבלים, ולמרות דברי הרהב של אחמד ג'יבריל לאחר מכן ניכר היה שהמחבלים הבינו כי גם במפקדותיהם בעומק לבנון, הם אינם יושבים לבטח.

הספר שנכתב אודות מי-טל, מלמד על מפקד ששירת חייו נקטעה באבה, לפני שהצליח להגיע לכל אותן פסגות שיועד לכבוש. עצוב אך גם מהווה תעודת כבוד כי בישראל ישנם שכמותו. מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

הספר "אלי פסגות" מאת אלישיב אורן (הוצאת מערכות, 1998), הינו ביוגרפיה מוסמכת אודות סא"ל אמיר מי־טל ז"ל (23 באוקטובר 1959 – 09 בדצמבר 1988), לוחם ומפקד בחטיבת גולני, אשר נפל כמפקד גדוד ברק (12) בבמצע "כחול וחום", פשיטה בעומק לבנון. על מי־טל עצמו קראתי כבר באוטוביוגרפיה שפרסם האלוף במיל' יוסי פלד ובספר אודות ארז גרשטיין ז"ל והוא הצטייר בעיני כמפקד מרשים שיש להכיר את סיפורו.

מי־טל "התחנך בפנימייה הצבאית, התנדב לחטיבת גולני" (עמוד 7), ועשה בה את כל תפקידי הפיקוד מלוחם בסיירת, עבור כמפקד פלוגה בגדוד 12 במלחמת לבנון, כמפקד הסיירת באמצע שנות השמונים, ועד לתפקיד במהלכו נהרג, מפקד גדוד בחטיבה. כשסיים את קורס הקצינים נתקל בירחון אחד שהביא את הציווי שהורה דוד בן־גוריון למפקדי צה"ל: "לא די שידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב האדם, שהחייל הנשלח אליו יהיה יקר לו, ובעיקר שיעורר אמון באמו של החייל. תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בנה לידי מפקדים ראויים לכך" (עמוד 19). מן הקריאה בספר עולה כי ציווי זה היה נר לרגליו של אמיר.

כמפקד סיירת גולני כבר נחשב מי־טל לשם דבר בפיקוד הצפון. "הצלחת הסיירת בתרגילים ובמבצעים הקנו לה שם טוב בפיקוד ובמטכ"ל. לא פחות חשובה היתה פעולתו של אמיר למען היחידה. הוא היה מרבה לבקר במשרדי החטיבה ובמשרדי הפיקוד. שם כבר כולם הכירו אותו" (עמוד 179). אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, אף כתב בספרו עד כמה העריך את מי־טל מקצועית וסמך עליו. לא בכדי את המבצע היזום הראשון שלו כמפקד פיקוד הצפון, פשיטה על מעוז מחבלים בכפר זביקין שבדרום לבנון, הטיל על חטיבת גולני, כשאת המשימה העיקרית הטיל על הסיירת שבפיקוד מי־טל. אחד מפקודיו, עודד שמו, תיאר בספר כיצד נהג אמיר "במבצע "זביקין", כאשר קיבל את הידיעה על יואב, שנפגע. אז ממקום עמידתו, הוא צעד זקוף לאורך הכביש, אל הבית בו נפגע יואב. המבצע כבר היה בשלביו האחרונים, אבל עדיין שרקו הכדורים. היה גם מי שצעק: "אמיר, היזהר, עדיין יורים." והקריאה הזו עברה ליד אוזניו כמו הכדורים" (עמוד 177).

הפשיטה שבמהלכה נפל, היתה מבצע בעומק לבנון כנגד מפקדת החזית העממית של אחמד ג'יבריל. היתה זו פשיטה שהיא חלומו הרטוב של כל מפקד מבצעי – בעומק האויב, בהגעה מן הים כחלק מנבחרת איכותית של מפקדים ויחידות. בתדריך למבצע הורה מי־טל לאנשיו כי אין לירות סתם אלא רק למטרות ברורות, ואסר לירות על מחבלים שירימו ידיים לאות כניעה. הכוח הפושט כלל בין היתר כוח מן השייטת שבו גם סרן צעיר בשם רם רוטברג, לימים מפקד חיל הים, וקצינים צעירים נוספים שיתקדמו בהמשך בסולם הדרגות.

לאחר שהכוח, עליו פיקד מח"ט גולני ברוך שפיגל, נחת מן הים החלו הלוחמים לנוע לעבר היעדים. "ראשונים צעדו החבר'ה מסיירת גולני, "כוח ארז", כך כונו, על־שם מפקדם מסיירת גולני" (עמוד 203), ארז גרשטיין שנהרג אף הוא לימים כתא"ל בלבנון. הכוח איחר בזמנים והפעולה הסתבכה. פתיחה מוקדמת באש של כוח הסיירת הביאה לגילוי הכוחות. "בשעה 05:00 בדיוק הורה אמיר לצלפים לפתוח באש. עם היריות פרצו שלושת הכוחות התוקפים בתנועה מהירה בוואדי לעבר המערות. אמיר רץ בראש הכוח המרכזי. הנשק היה דרוך ומוכן לפעולה" (עמוד 177). כך, בראש אנשיו נפגע ונהרג. הפעולה עצמה, למרות שהוסיפה והסתבכה גם לאחר מותו של מי־טל היתה, בסך הכול, מוצלחת. במהלכה נהרגו, בעומק השטח הלבנוני, מעל 30 מחבלים, ולמרות דברי הרהב של אחמד ג'יבריל לאחר מכן ניכר היה שהמחבלים הבינו כי גם במפקדותיהם בעומק לבנון, הם אינם יושבים לבטח.

הספר שנכתב אודות מי־טל, מלמד על מפקד ששירת חייו נקטעה באבה, לפני שהצליח להגיע לכל אותן פסגות שיועד לכבוש. עצוב אך גם מהווה תעודת כבוד כי בישראל ישנם שכמותו. מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

הספר "אלי פסגות" מאת אלישיב אורן (הוצאת מערכות, 1998), הינו ביוגרפיה מוסמכת אודות סא"ל אמיר מי-טל ז"ל (23 באוקטובר 1959 – 09 בדצמבר 1988), לוחם ומפקד בחטיבת גולני, אשר נפל כמפקד גדוד ברק (12) בבמצע "כחול וחום", פשיטה בעומק לבנון. על מי-טל עצמו קראתי כבר באוטוביוגרפיה שפרסם האלוף במיל' יוסי פלד ובספר אודות ארז גרשטיין ז"ל והוא הצטייר בעיני כמפקד מרשים שיש להכיר את סיפורו.

מי-טל "התחנך בפנימייה הצבאית, התנדב לחטיבת גולני" (עמוד 7), ועשה בה את כל תפקידי הפיקוד מלוחם בסיירת, עבור כמפקד פלוגה בגדוד 12 במלחמת לבנון, כמפקד הסיירת באמצע שנות השמונים, ועד לתפקיד במהלכו נהרג, מפקד גדוד בחטיבה. כשסיים את קורס הקצינים נתקל בירחון אחד שהביא את הציווי שהורה דוד בן-גוריון למפקדי צה"ל: "לא די שידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב האדם, שהחייל הנשלח אליו יהיה יקר לו, ובעיקר שיעורר אמון באמו של החייל. תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בנה לידי מפקדים ראויים לכך" (עמוד 19). מן הקריאה בספר עולה כי ציווי זה היה נר לרגליו של אמיר.

כמפקד סיירת גולני כבר נחשב מי-טל לשם דבר בפיקוד הצפון. "הצלחת הסיירת בתרגילים ובמבצעים הקנו לה שם טוב בפיקוד ובמטכ"ל. לא פחות חשובה היתה פעולתו של אמיר למען היחידה. הוא היה מרבה לבקר במשרדי החטיבה ובמשרדי הפיקוד. שם כבר כולם הכירו אותו" (עמוד 179). אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, אף כתב בספרו עד כמה העריך את מי-טל מקצועית וסמך עליו. לא בכדי את המבצע היזום הראשון שלו כמפקד פיקוד הצפון, פשיטה על מעוז מחבלים בכפר זביקין שבדרום לבנון, הטיל על חטיבת גולני, כשאת המשימה העיקרית הטיל על הסיירת שבפיקוד מי-טל. אחד מפקודיו, עודד שמו, תיאר בספר כיצד נהג אמיר "במבצע "זביקין", כאשר קיבל את הידיעה על יואב, שנפגע. אז ממקום עמידתו, הוא צעד זקוף לאורך הכביש, אל הבית בו נפגע יואב. המבצע כבר היה בשלביו האחרונים, אבל עדיין שרקו הכדורים. היה גם מי שצעק: "אמיר, היזהר, עדיין יורים." והקריאה הזו עברה ליד אוזניו כמו הכדורים" (עמוד 177).

הפשיטה שבמהלכה נפל, היתה מבצע בעומק לבנון כנגד מפקדת החזית העממית של אחמד ג'יבריל. היתה זו פשיטה שהיא חלומו הרטוב של כל מפקד מבצעי – בעומק האויב, בהגעה מן הים כחלק מנבחרת איכותית של מפקדים ויחידות. בתדריך למבצע הורה מי-טל לאנשיו כי אין לירות סתם אלא רק למטרות ברורות, ואסר לירות על מחבלים שירימו ידיים לאות כניעה. הכוח הפושט כלל בין היתר כוח מן השייטת שבו גם סרן צעיר בשם רם רוטברג, לימים מפקד חיל הים, וקצינים צעירים נוספים שיתקדמו בהמשך בסולם הדרגות.

לאחר שהכוח, עליו פיקד מח"ט גולני ברוך שפיגל, נחת מן הים החלו הלוחמים לנוע לעבר היעדים. "ראשונים צעדו החבר'ה מסיירת גולני, "כוח ארז", כך כונו, על-שם מפקדם מסיירת גולני" (עמוד 203), ארז גרשטיין שנהרג אף הוא לימים כתא"ל בלבנון. הכוח איחר בזמנים והפעולה הסתבכה. פתיחה מוקדמת באש של כוח הסיירת הביאה לגילוי הכוחות. "בשעה 05:00 בדיוק הורה אמיר לצלפים לפתוח באש. עם היריות פרצו שלושת הכוחות התוקפים בתנועה מהירה בוואדי לעבר המערות. אמיר רץ בראש הכוח המרכזי. הנשק היה דרוך ומוכן לפעולה" (עמוד 177). כך, בראש אנשיו נפגע ונהרג. הפעולה עצמה, למרות שהוספיה והסתבכה גם לאחר מותו של מי-טל היתה, בסך הכול, מוצלחת. במהלכה נהרגו, בעומק השטח הלבנוני, מעל 30 מחבלים, ולמרות דברי הרהב של אחמד ג'יבריל לאחר מכן ניכר היה שהמחבלים הבינו כי גם במפקדותיהם בעומק לבנון, הם אינם יושבים לבטח.

הספר שנכתב אודות מי-טל, מלמד על מפקד ששירת חייו נקטעה באבה, לפני שהצליח להגיע לכל אותן פסגות שיועד לכבוש. עצוב אך גם מהווה תעודת כבוד כי בישראל ישנם שכמותו. מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.

הספר "אלי פסגות" מאת אלישיב אורן (הוצאת מערכות, 1998), הינו ביוגרפיה מוסמכת אודות סא"ל אמיר מי-טל ז"ל (23 באוקטובר 1959 – 09 בדצמבר 1988), לוחם ומפקד בחטיבת גולני, אשר נפל כמפקד גדוד ברק (12) בבמצע "כחול וחום", פשיטה בעומק לבנון. על מי-טל עצמו קראתי כבר באוטוביוגרפיה שפרסם האלוף במיל' יוסי פלד ובספר אודות ארז גרשטיין ז"ל והוא הצטייר בעיני כמפקד מרשים שיש להכיר את סיפורו.

מי-טל "התחנך בפנימייה הצבאית, התנדב לחטיבת גולני" (עמוד 7), ועשה בה את כל תפקידי הפיקוד מלוחם בסיירת, עבור כמפקד פלוגה בגדוד 12 במלחמת לבנון, כמפקד הסיירת באמצע שנות השמונים, ועד לתפקיד במהלכו נהרג, מפקד גדוד בחטיבה. כשסיים את קורס הקצינים נתקל בירחון אחד שהביא את הציווי שהורה דוד בן-גוריון למפקדי צה"ל: "לא די שידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב האדם, שהחייל הנשלח אליו יהיה יקר לו, ובעיקר שיעורר אמון באמו של החייל. תדע כל אם עברייה שמסרה גורל בנה לידי מפקדים ראויים לכך" (עמוד 19). מן הקריאה בספר עולה כי ציווי זה היה נר לרגליו של אמיר.

כמפקד סיירת גולני כבר נחשב מי-טל לשם דבר בפיקוד הצפון. "הצלחת הסיירת בתרגילים ובמבצעים הקנו לה שם טוב בפיקוד ובמטכ"ל. לא פחות חשובה היתה פעולתו של אמיר למען היחידה. הוא היה מרבה לבקר במשרדי החטיבה ובמשרדי הפיקוד. שם כבר כולם הכירו אותו" (עמוד 179). אלוף פיקוד הצפון דאז, יוסי פלד, אף כתב בספרו עד כמה העריך את מי-טל מקצועית וסמך עליו. לא בכדי את המבצע היזום הראשון שלו כמפקד פיקוד הצפון, פשיטה על מעוז מחבלים בכפר זביקין שבדרום לבנון, הטיל על חטיבת גולני, כשאת המשימה העיקרית הטיל על הסיירת שבפיקוד מי-טל. אחד מפקודיו, עודד שמו, תיאר בספר כיצד נהג אמיר "במבצע "זביקין", כאשר קיבל את הידיעה על יואב, שנפגע. אז ממקום עמידתו, הוא צעד זקוף לאורך הכביש, אל הבית בו נפגע יואב. המבצע כבר היה בשלביו האחרונים, אבל עדיין שרקו הכדורים. היה גם מי שצעק: "אמיר, היזהר, עדיין יורים." והקריאה הזו עברה ליד אוזניו כמו הכדורים" (עמוד 177).

הפשיטה שבמהלכה נפל, היתה מבצע בעומק לבנון כנגד מפקדת החזית העממית של אחמד ג'יבריל. היתה זו פשיטה שהיא חלומו הרטוב של כל מפקד מבצעי – בעומק האויב, בהגעה מן הים כחלק מנבחרת איכותית של מפקדים ויחידות. בתדריך למבצע הורה מי-טל לאנשיו כי אין לירות סתם אלא רק למטרות ברורות, ואסר לירות על מחבלים שירימו ידיים לאות כניעה. הכוח הפושט כלל בין היתר כוח מן השייטת שבו גם סרן צעיר בשם רם רוטברג, לימים מפקד חיל הים, וקצינים צעירים נוספים שיתקדמו בהמשך בסולם הדרגות.

לאחר שהכוח, עליו פיקד מח"ט גולני ברוך שפיגל, נחת מן הים החלו הלוחמים לנוע לעבר היעדים. "ראשונים צעדו החבר'ה מסיירת גולני, "כוח ארז", כך כונו, על-שם מפקדם מסיירת גולני" (עמוד 203), ארז גרשטיין שנהרג אף הוא לימים כתא"ל בלבנון. הכוח איחר בזמנים והפעולה הסתבכה. פתיחה מוקדמת באש של כוח הסיירת הביאה לגילוי הכוחות. "בשעה 05:00 בדיוק הורה אמיר לצלפים לפתוח באש. עם היריות פרצו שלושת הכוחות התוקפים בתנועה מהירה בוואדי לעבר המערות. אמיר רץ בראש הכוח המרכזי. הנשק היה דרוך ומוכן לפעולה" (עמוד 177). כך, בראש אנשיו נפגע ונהרג. הפעולה עצמה, למרות שהוספיה והסתבכה גם לאחר מותו של מי-טל היתה, בסך הכול, מוצלחת. במהלכה נהרגו, בעומק השטח הלבנוני, מעל 30 מחבלים, ולמרות דברי הרהב של אחמד ג'יבריל לאחר מכן ניכר היה שהמחבלים הבינו כי גם במפקדותיהם בעומק לבנון, הם אינם יושבים לבטח.

הספר שנכתב אודות מי-טל, מלמד על מפקד ששירת חייו נקטעה באבה, לפני שהצליח להגיע לכל אותן פסגות שיועד לכבוש. עצוב אך גם מהווה תעודת כבוד כי בישראל ישנם שכמותו. מומלץ לקציני צה"ל, חובבי מורשת הקרב וההיסטוריה הצבאית.