צבי אביאל, המשורר העיוור שראה והבין הכל - מאת ד"ר יעקב קורי
צבי אביאל, אחד מטובי המשוררים והמחנכים, שהלך לעולמו, מיזג תכונות נדירות של מורה דרך ורגישות אין קץ. נוטים לחשוב שמשוררים מנותקים מההוויה היומית, בייחוד משוררים ליריים, אבל צבי היה בקי בכל מה שנעשה בישראל, ביכה את הדרדרותה המוסרית ועשה קריירה מיוחדת במינה כמחנך דגול שתלמידיו מוקירים ואוהבים אותו.
אביאל לימד בנהלל, בנהריה, בסמינר לוינסקי ובשנות השישים ייסד וניהל את בית הספר התיכון להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב. בכל המסגרות שבהן לימד הוא הקנה לתלמידיו את אהבת הספרות והשירה, הערכים ואהבת הארץ. במקביל פרסם שבעה ספרי שירה שזכו לתהודה רבה והאחרון שבהם "בשנים בטרם הכרתיך", אותו הקדיש לאשתו האהובה דליה, פורסם ב- 2009.
בקוראי מחדש את הספר נוכחתי לדעת כי בנוסף להיותו שיר אהבה לאשתו, מהווה הספר גם שיר פרידה מדליה ומאתנו, כפי שניתן לראות מהשורות הבאות:
אני בא על מנת ללכת,
לא אשוב עוד אל מקום בו – זרחת
רק אחת ידעתי,
כי בלכתי – אלייך אני שב.
ובבוא היום – והשומרים עלינו
ברכות כל כך, האבן יטילו –
בענוה רבה אז נאמר –
כי אכן, צדקו – אהבנו.
לאהובתי אשר חייכה כאשר גססתי,
אמרתי – אהבתיך.
בערב לזכרו שהתקיים לאחרונה בבית ידידו הטוב שחקן הקאמרי הדגול עודד תאומי, הוקראו דברים לזכרו על ידי ידידיו מכל התקופות בחייו וניתן היה להיווכח איזו אישיות מיוחדת במינה היה צבי. בפגישותינו נהג צבי המפוכח, שלמרות היותו עיוור ראה את המציאות טוב יותר מכל אחד מאתנו, לעקוץ אותי על פעילותי בתחום האתיקה העסקית כאשר הוא טוען שהשחיתות היא דרכו של עולם ולא יעזרו המאמצים הדון קישוטיים שלי ושל אחרים. אך למרות עקיצותיו נהג בכל חייו ביושר ובמסירות שאיששו יותר מכל עד כמה הוא היה אידיאליסט למרות הכל.
צבי לא רק ריפא את נפשם של אלפי תלמידיו, קוראיו ומוקיריו, אלא גם נכון בתכונה המופלאה שבאמצעות מגע ידיו יכול היה להקל כל כאב. הוא שראה עד כמה מדרדרת ישראל ברמתה המוסרית עשה יחד עם אשתו רק טוב והם הקדישו את חייהם לעזרה לסובבים אותם, צעירים ומבוגרים, אנשי רוח ואנשי עסקים, עשירים ועניים, עם ישראל.
צבי היה אדם אופטימי, בצעירותו ברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית ועלה ארצה בשנת 1937 בגיל תשע. בתקופת מלחמת השחרור לחם בחזית הדרום והוא גם השתתף במבצע סיני. אביאל זכה בפרס החינוך של עירית תל אביב והוא היה מאוד ידוע בזכות השתתפותו בתוכניות גלי צה"ל, כאשר ראיין עשרות אנשים בכתבות מרתקות. אך, בעוד היה ידוע על פעילותו החינוכית, התקשורתית והציבורית, לא רבים הכירו את עשייתו הספרותית, למרות שספרי השירה שלו זכו להרבה ביקורות אוהדות.
כמה חודשים לפני מותו הטיל עלי צבי משימה למצוא מישהו שיתרגם את ספר השירים האחרון שלו לערבית. עשיתי מאמצים רבים למצוא מתרגם אך לא צלחתי. אני מקווה שלפחות לאחר מותו יתרגמו את יצירתו לא רק לערבית, כי אם גם לאנגלית, צרפתית, ספרדית ולשפת אמו גרמנית.
על התקופה הראשונה שלו בישראל סיפר צבי סיפור נוגע ללב לכתב גרמני, יורגן ואוייט, שראיין אותו בשרונה, שכונת הטמפלרים שהפכה בתל אביב לקריה ועל החוויות שחווה צבי בשכונה זאת. תרגמתי מגרמנית את הסיפור:
"סיפור קטן. לפני הרבה שנים. הייתי ילד צעיר בן תשע. היה זה יום ראשון שטוף שמש, ועמדתי פה, מתבונן בחצר ולא יכולתי להאמין למראה עיניי. היתה זו חצר איכרים גרמנית טיפוסית עם תרנגולות קטנות, חומות, חמור קטן, שתי פרות שמנות, בדיוק כמו בכפרים שראיתי בגרמניה כשהייתי נער. הייתי בפלשתינה שבועיים. לפני שבועיים הגעתי מקלן, ועכשיו עמדתי פה ושמעתי, הרחתי כפר גרמני.
הרגשתי שמישהו נגע בי בכתף, היה זה כלב רועים גרמני גדול. מאוד אהבתי כלבים, והנחתי ידי על ראשו, גירדתי אותו בין אוזניו, והוא הפסיק לנהום. ראיתי אישה העומדת על המרפסת הקטנה. יום טוב, אמרתי, והיא אמרה, יום טוב, מה שמך? ואני אמרתי, הרברט, אבל אז נזכרתי, לא, הרברט הייתי שם, פה אני צבי, קצת מסובך, שני העולמות. שמי הוא אנה, אמרה היא וחייכה. שמעתי את בעלה מתוך החדר שואל, עם מי את משוחחת, ואז אמרה היא, עם החבר החדש של רולף, רולף היה שם הכלב.
הפכנו חברים טובים מאוד. שלוש, ארבע פעמים בשבוע הייתי מגיע אחרי הצהריים. הייתה שם כורסה קטנה ושולחן, מעץ, עם לכה לבנה, וכוס מיץ ופירות. אבל הכי טובים היו הספרים, הרבה ספרים גרמניים, שחסרו לי מאוד. רולף ישב כאן על הדשא נרדם בין רגלי. כמה פעמים בשנתו יילל בקול גבוה, אני הנחתי את ידי על ראשו וגירדתי אותו בין אוזניו, והוא נרגע. היה שקט נפלא.
הגעתי לפני שבועיים לפלשתינה, מאוד שמחתי על כך, אבל הארץ הייתה זרה, לא הבנתי את שפתה, לא ידעתי כלל איך לשחק עם הילדים. פה בשרונה ליד גברת אנה עם הכלב והמיץ והספרים שאבתי מה שייתן לי אומץ להמשיך לתקשר בבית הספר עם הילדים, עם המורים.
באתי מקלן. עיר יפה. מאוד אהבתי אותה. גרנו בהוהנשטאופנרינג 27, מאוד קרוב לביתנו הייתה כנסיה קתולית קטנה, והכומר היה איש חמור סבר. לא רחוק מהכנסיה היה גן עדן קטן, ספריית ההשאלה של דוד יוהאן, שהיה חברי הטוב ביותר. ספרים נהדרים. בהתחלה הוא לא האמין שאני קראתי באמת את הספרים, והוא ערך לי מבחנים, אבל אחר כך נתן לי את ספרי קרל מאי ואריך קסטנר.
כך ישבתי שעות על גבי שעות במחיצתו. לא יכולתי להבין את התכנים, אבל יכולתי לחוש אותם. פעם אחת הלכתי לטייל עם אבי ורצתי לספסל שלי, ואז שמעתי את קולו של אבי, חזק וקשה: בוא מייד חזרה, אסור לשבת כאן יותר! היה זה יום קשה ביותר, באתי לדוד יוהאן וכמה אנשים היו בספריה ושאלתי אותו אם הוא קיבל את הספר החדש של קסטנר. והוא החוויר ולא אמר דבר. אחרי שהאנשים הלכו הוא אמר לי, לא, אין יותר את קסטנר. אני לא מרגיש טוב, לך הביתה. ואז אמר משהו נורא: ואל תשוב לפה לעולם!
יכולתי רק להרגיש, לא יותר.
גברת אנה, השפה, הספרים, זה היה עולם שנהניתי ממנו, זה היה עולם שהכרתי. זה היה עולם שבו ידעתי איפה אני נמצא. בהדרגה הפכתי יותר ויותר לחלק ממולדתי פלשתינה. לא ניתן להסביר, אבל הייתי רוצה לאמר לך. זה בלתי אפשרי, לנו בני האדם להסביר. היה פעם רומאי זקן טרנס, בשנת 120 לספירה והוא אמר בלטינית "אני אדם...", אני אדם וכל מה שאנושי לא זר לי. הכל הוא אנושי, גם סיפורי הקטן.
אבל היה זה יום נפלא, ואז הגיע החופש הגדול של יולי 1939, והתחילה המלחמה. פניה של גברת אנה הרצינו, פה ושם זלגו דמעות מעיניה, והיא סיפרה שהם נוסעים לאוסטרליה ולא יכולים לקחת עמם את רולף. אמרתי, גברת אנה, אני אקח אותו אל ביתי, אהיה חברו הטוב ביותר, אנא תני לי את רולף! היא אמרה לי, שהיא לא מאמינה, שהיא לא יכולה להאמין שבעלה יסכים לכך.
ואז הגיע היום האחרון, שבו הגעתי לשרונה. וגברת אנה ישבה בחוץ והמתינה לי, בלי מיץ, בלי ספרים. ואני באתי ושאלתי אותה, איפה רולף, אני רוצה לקחות אותו אל ביתי. ואז השיבה לי, רולף מת.
אני יושב פה ומדבר בשפה שלא דיברתי בה 60 שנה. ומה למדתי בחיי, אדון חביב: עלינו להמשיך לחיות, לפני שכולנו ניעלם."
וזה אולי המסר העיקרי שהשאיר אחריו צבי, האופטימיסט הבלתי נלאה, שלמרות עוורונו וראייתו המפוכחת על ההדרדרות המוסרית של ישראל – עלינו להמשיך לחיות לפני שכולנו ניעלם, לחיות ולקוות בפרפרזה לאמרתו הידועה של אלכסנדר דיומא ברוזן ממונטה קריסטו, לקוות לעתיד טוב יותר למרות השחיתות המכלה כל חלקה טובה, האתיקה העסקית ההולכת ומדרדרת, הפוליטיקאים הדואגים רק לעצמם ומזמן הפסיקו לייצג אותנו, האזרח הקטן, מעמד הביניים.
למרות הרמה התרבותית שהגיעה לשפל ללא תקדים עם תוכניות הריאליטי המנוונות שהשכיחו מהנוער ומהצעירים את קריאת ספרי המופת. צבי אביאל היה אחד האנשים האינטלקטואלים המזהירים ביותר שהכרתי. הולכים ומתמעטים אנשים בשיעור קומתו ובשיעור קומתו של ידיד אחר שלי יהושע סובול. אך המסקנה של שלושתנו היא לעסוק בחינוך על מנת לבלום ולו במעט את הניוון הערכי והתרבותי אם אנו חפצי חיים.
