בגיל שש עשרה הם בראו את הבועה, מילאו אותה במתיקות אהבתם, נעלו דלת בלתי נראית ויצאו אל גורלם. והבועה נשאה אותם מעל ומעבר לכל המוכר לנו, חצתה במעופה ערים, יבשות וימים. לעיתים ניתן היה לשלוח יד וכמעט לגעת בה… הנה היא מעלינו, מתחתינו, בינינו, תמיד מפתה, תמיד חומקת, מזמינה אותנו לשהות בה רגע קט, להסתנוור מיופים של פראי הרים זקורי כיפות, של גאיות מחודדים שלעומקם לא ירדנו, של צבעים עזים, קולום ומראות שסחררו את נפשותינו ובלבלו את חושינו.

דליה אביאל נולדה בירושלים בשנת 1929, לבוסתנאי אבולעפיה וציפורה לבית ריגלר. את לימודיה החלה בתל אביב, בבית הספר ״תל נורדאו״. בשל מעבר המשפחה ממקום למקום, עקב עבודת אביה, המשיכה את לימודיה במספר בתי ספר ברחבי הארץ ובהם קשרה קשרי ידידות אמיצים לאורך כל השנים. את לימודיה התיכוניים סיימה בגימנסיה ״אוהל-שם״ ברמת- גן. באותה כיתה למד גם צבי אביאל ושם ניצתה האהבה ביניהם. עם סיום לימודיהם פרצה מלחמת השחרור והם התגייסו לצה״ל. דליה שירתה במפקדת חיל האוויר.

משהסתיימה המלחמה הם נישאו. דליה למדה הוראה ועברה לבית הספר החקלאי בנהלל שם לימדה והדריכה קבוצות נוער שעלו ממרוקו. בהמשך עבדה בבית הספר ״רמז״ בנהריה וליוותה מחזור כמחנכת במשך שבע שנים. בתל אביב לימדה שתים-עשרה שנים בבית הספר ״הכרמל״, לימים ״גבריאלי״, ולאחר מכן לקחה חלק כמורה בפרויקט המחוננים שהחל את צעדיו הראשונים בבית הספר ״גרץ״ ותרמה לביסוסו.

משנשלחה יחד עם בעלה צבי על-ידי הסוכנות היהודית ללימה בירת פרו, ייסדה בבית הספר היהודי ״ליאון פינלו״ מכינה פדגוגית לתלמידות י״א, שעלו ארצה בתום לימודיהן.