****
"שלושה דברים לאי בודד" היה יכול להיות בתיאוריה בדיוק הספר הנכון בשבילי, כזה שהיה נותן לי את העונג הקטן הזה של ספר חכם ומבריק שמגיע יד ביד עם דקירה של קנאה על עוד מישהו ישראלי שכותב טוב והצליח לפרסם ולזכות בתהילה שמגיעה לו בצדק.
אבל איכשהו, כבר בעמודים הראשונים נעצרתי בכל משפט שלישי בחריקת בלמים כשנתקלתי שוב ושוב במשפט מוזר, מטאפורה מחופפת או פסקה צורמת, משהו בכתיבה שמנסה (מאוד) להישמע אותנטי או קליל אבל לא מצליח בדיוק כמו שדני דנון לא יצליח לעולם להיראות אינטיליגנטי. במהלך הקריאה לא יכולתי שלא להיזכר באיזה מישהו שהיה בחבר'ה שלנו כשהייתי נער, ולמרות שהיה חתיך וחכם, היו לו אינסוף מוזרויות חברתיות עקומות (כמו לנשוך את האף של בחורות שהיה פוגש. כן, אשכרה. לנשוך. קראתם נכון) שפשוט לא איפשרו לו להתחבר לשום סיטואציה חברתית שהיא, והוא נשאר דחוי ומתוסכל.
הצרימות האלה כמעט גרמו לי לנטוש את הספר ממש בתחילתו, אבל דווקא בעלילה שלו היה משהו מתוק ותמים שדחק בי לנסות ולהתעלם משלל הבעיות האחרות וגרם לי לחשוב שאולי בכל זאת יהיה בספר הזה גמול נסתר שיפתיע אותי דווקא כשלא אהיה מוכן, אז המשכתי אותו עד הסוף.
לא, לא היה גמול נסתר. ולא תובנות חדשות. או תובנות כלשהן. זה מוזר - אני לא יכול להבין בכלל מה הטעם בכתיבה או בקריאה של ספר כזה, שהוא אולי מין הכלאה מוזרה בין אגדה סוריאליסטית חביבה בעלת מאפיינים ריאליסטיים, לבין משל ניו אייג'י סקסי ועתיר תובנות (או נסיונות לתובנות) על מקומנו בעולם המשתנה וכמיהתנו לאמת בינות כל השקרים הגדולים המאפיינים את חיינו, אבל בסופו של דבר הוא לא זה ולא זה, אלא פשוט ספר נונסנס מוזר שלא החליט בדיוק מה הוא, אם הוא רציני או משועשע מעצמו, אם הוא גרוטסקי או מצחיק או קליל (בכוח) או אם הוא מנסה להעביר לנו משהו חמקמק מתעתע בין השורות. איך אפשר להבין משפט כמו "אם יואל היה ספורט מים - הוא היה ללא ספק חתירה"? הרי אפילו דאחקה הגונה זה לא מצליח להיות. תאמינו לי, אני יודע. אני מלך הדאחקות הלא-מצחיקות. אולי יואב אבני הוא מהאנשים ששואלים (או נשאלים) בדייטים, אם היית חיה, איזו חיה היית - ומנסים לעלות על השאלה הזו ברצינות.
יש בספר הזה יותר מדי דימויים שלקרוא להם "לא מדוייקים" זה אנדרסטייטמנט כל כך עצום, עד כדי כך שזה ברור לחלוטין שזה נעשה במתכוון, אבל לא הבנתי מה הסיבה. "הוא ידע שיהיו מאושרים יחד. הוא רצה לקנות לה דברים ולהגן עליה. ביחד, יחיו חיי פרארי - עשירים, אדומים ומהירים". מה???? או זה: "רצועת החוף היתה לבנה ועדינה, כמו חתימת שפם בפרסומת לחלב. המים היו שקועים במזמור עתיק, במדיטציה עמוקה, צלולים ותמימים כמו מצפונו של סרטן תינוק".
ולקינוח, קבלו את זה: "עליזותו וגמישותו של המאסטר נעלמו, כאילו גילה איש הטרפז בעזרת אור הבוקר שלא עם בתו של מנהל הקרקס בילה כל הלילה אלא עם הליצן".
לא יודע. זו תעלומה בשבילי. יש דברים שקשה להבין. בסך הכול זה ספר חיובי שהצלחתי להינות ממנו לא רק למרות הפגמים הבולטים שבו אלא אפילו בזכותם, אבל זה לא היה מספיק, בעיקר מכיוון שהוא לא סיפק לי שום דבר להרהר בו על החיים הספציפיים שלי, ושהסיפור שלו, גם אם הוא סוריאליסטי ומשעשע לא מצליח להדהד שום משמעות נוספת מעבר לקריאה השטוחה הבסיסית. לכן, במחשבה איך לדרג אותו, הייתי אומר שהוא גם "ספר בסדר" וגם "בזבוז של זמן" ובעיקר, לצערי, "לא משהו". בממוצע, שני כוכבים קלאסי.
****
