נתקלתי בספר במקרה, באחד משיטוטי בסיפריה. התחלתי לקרוא ולא יכולתי לעזוב אותו מהידיים. הרגשתי שאני נשאבת פנימה לתוך עולמה של המספרת. נושא הספר מאוד לא פשוט בלשון המעטה. הוא מספר את קורותיה של אשה (אמיצה וחזקה) אשר החליטה לקחת את גורלה בידיה ולברוח עם שלושת ילדיה מבעלה האלים אותו היא מכנה בספר: חורש רעתי. לאורך הספר מתארת המחברת את קורותיה למן תחילת הבריחה וכל אשר עבר עליה ועל ילדיה עד ליום קבלת הגט. המסע שהיא עוברת הוא מסע קשה, מטלטל, ולא יכול להשאיר את הקורא אדיש. מומלץ לכל אדם לקרוא, להפנים, ולזכור שאסור בשום אופן להבליג ולשתוק כנגד אלימות במשפחה וזה לא משנה אם זו אלימות נפשית, פיזית, כלכלית או אחרת.

אחרי שסיימתי את הספר והסדרתי את הנשימה, הרגשתי שאני חייבת לפנות לסופרת בפניה אישית. חככתי בדעתי רבות: מה אכתוב? ממה אתחיל? ניסיתי לארגן מחשבות...

רציתי להודות לה על האומץ, על הנחרצות, על כך שהתגברה על הבושה, על זה שעזרה לבטח להמון נשים לצאת ממעגל האלימות, שהעיזה לבקר את המערכת וגרמה לה להיות אנושית יותר, על הפרויקטים שיזמה.......חשבתי על עוד ועוד דברים קלישאתיים שאוכל להגיד לה וכבר אמרו לה רבים לפניי, וגם על איך שהספר הזה בחר אותי הרבה יותר מאשר אני בחרתי אותו, ועל כך שמה שלא יקרה לי – הוא יעזור לי לא לשכוח שתמיד יש אנשים טובים באמצע הדרך...

ניסיתי לשווא לנסח את המכתב וכל הזמן הזה ריצדו מולי עיניי התכלת המהממות והתמימות של ענת אלימלך, החיוך המהפנט שלה שעצר מלכת בגיל 23; ולא הצלחתי להתרכז במכתב בגלל הטלפון הנשכח ההוא עם הבחור ההוא שלא ראוי לזה שאזכיר את שמו – הוא נשמע מנומס ואינטליגנטי, הוא דיבר בקול שקול והגיוני, הוא אמר שלא יוכל להמשיך בתהליך בשל נסיבות אישיות והוא הודה לי על שהתקשרתי...זמן קצר לאחר השיחה ההיא, נועה הקטנה, בת שלוש בלבד, לא נשמה יותר ואני הייתי המומה כל-כך, לא יכולתי להאמין שהייצור השפל שחנק את בתו למוות בדם קר הוא אותו אדם שאני דיברתי איתו בטלפון, הייתי משוכנעת שזאת טעות כי זה פשוט לא יתכן; ואז צצו בזיכרוני פניי המופתעות שהביטו בצל אדם, עומד מולי אומלל, עיגולים שחורים מתחת לעיניו, ואוזניי המסרבות לקלוט את ה"את אשמה!", "הכל בגללך, בגללך אושפזתי!"...ובמה פשעתי אני, ילדה בת 19? בזה שרק רציתי להיפרד ושנישאר ידידים?...

"טל רבינוביץ יקרה! רק רציתי להודות לך על הסיפור שנכנס לתוך חיי, וכל מה שחשבתי שידעתי לא חשוב יותר כי מעכשיו והלאה לא אשאל אף אחת "איך התחתנת איתו?" כי מי אני שאשפוט, ארחם, אתנשא, אגיד "לי זה לא היה קורה!"? מעכשיו אני פשוט מבינה. וזה הרבה יותר מכל המחשבות והרגשות שהיו לי קודם, לפני שקראתי את ספרך."

ספר חזק, אמיץ וחשוב.
אוטוביוגרפיה של המחברת, טל רבינוביץ', המדגימה, כי אין דבר העומד בפני הרצון,
דרך תיאור המעבר מהיותה אישה מוכה, שנשללה ממנה הזכות הבסיסית לחופש, דרך "הבריחה הגדולה"
אל מעון לנשים מוכות, כשהיא מטופלת בתינוק בן שנתיים ותאומים בני שלושה חודשים.
ועד השתלבותה המוצלחת במעגל החברתי, ותרומתה להעצמת נשים אחרות.
סיפור הירואי על אומץ, גבורה ונחישות.
חובה לכל אישה!

הסיפור השאיר אותי עם הרבה מחשבות עם השאלות:
האם אפשר לדעת עם מי מתחתנים?..לפני שמתחתנים מכירים את האדם איך שהוא באמת?.. האם משתנים אחרי החתונה?.. אפשר לגלות בן אדם אחר ממה שהכרנו לפני החתונה?..
מתחתנים מאהבה ואולי אהבה היא באמת עיוורת?
זהו סיפור נוגע ללב על אישה חזקה במיוחד שהחליטה לא לוותר על החיים שלה ושל ילדיה.
אישה עם הרבה כוחות נפשיים ופיזים. עוברת דרך ארוכה עם הרבה ביורקרטיה. הרבה נשים במצבים שכאלה מתייאשות ממשכות לחיות בכאב ובסבל. ספור על בעל שנהפך מאהבת חייה של האישה לאדם מכה ואלים. לפני הנישואים מבטיח לה "ארמונות" ולאחר מכן התמונה משתנה והיא רואה רק כאב ופחד.

סיפור מרגש עם הרבה עוצמות של כוח להמשיך הלאה ולראות את חצי הכוס המלאה.

ספר חזק ומאלף. סיפורה האמיתי של הכותבת, אשה נורמטיבית ומשכילה שבגיל 29, לאחר ארבע וחצי שנות נישואין כאשה מוכה, החליטה ועשתה מעשה, ברחה מבעלה ועזבה את ביתה עם שלושת ילדיה הפעוטים, נדדה לעיר רחוקה למקלט לנשים מוכות וזמן קצר אח"כ שכרה דירה והחלה לשקם לאט לאט את חייה.
מבט מבפנים, באופן ישיר ובלתי אמצעי, על הבעית והמלחמות שעוברת אשה מוכה ועל הקשיים לשנות ולצאת מהמצב. מול הבעל, הממסד, המשטרה ומערכת החוק.

ספר מצויין, לא יכולתי לעזוב אותו, כל הכבוד לסופרת על עומץ ליבה לעשות את מה שעשתה, ובכתיבה מרתקת, לשתף את הקוראים בחייה האישיים.

אהבתי מאוד את הספר. מעריצה את הסופרת שמספרת את סיפרה האישי ומצדיעה לכל הנשים שקמות ומתגברות ומתנגדות להיות חלשות.