""אתה יודע מה הצרה הכי גדולה בעולם הזה?" אמרה ג'ינג'ר מבלי לשים לב אליו כלל,"אלו כל האנשים האלה שאף פעם לא מגלים מה הם רוצים לעשות באמת או מה הם יודעים לעשות הכי טוב.אלה כל הבנים שנעשים נפחים כי אבותיהם היו נפחים.כל האנשים שיכלו להיות נגני חליל נפלאים אבל הם מזדקנים ומתים מבלי שראו כלי נגינה מימיהם,ומבלים את חייהם מאחורי המחרשה,כאיכרים גרועים.כל האנשים שלא יגלו זאת.שאולי אפילו אינם נולדים בתקופה שבה יוכלו לגלות את כישוריהם"..."אלו כל האנשים שלא יגלו אף פעם מה הם נועדו להיות באמת.כל ההזדמנויות המבוזבזות..."
מבעד לציניות וכתיבתו המצחיקה עד דמעות מסתתרת ביקורת נוקבת שאותה משלח פראצ'ט כלפי החברה,על ההכתבה וההליכה העיוורת של כולם אחרי הכלל והמאמץ להיות אחד אחר כשאינך כזה,הדורסנות של אחד כדי לקדם עצמו על אחרים,ועל העדפת האחד בגלל מראהו על פני המכוער,על פיספוס אנשים מבריקים תוך התמקדות באדם שולי. טרי לוקח דמות ונותן לה איפיונים כאלה שלכאורה נראים מצחיקים אבל ככל שאתה ממשיך בקריאה לא נותר לך אלא לבכות,ישנם את שני הטרולים הנאהבים רובי ודטריטוס אשר שם מנסה רובי להצמד לחוקי החברה האנושית של בני האדם מבלי אפילו לדעת למה,היא דורשת בתוקף מדטריטוס לחזר אחריה בדרכים האנושיות למרות שאלה כלל לא מוצאות חן בעיניו או בעיניה,היא מנסה להתייפות כמו שהחברה האנושית מכתיבה מבלי שניסיונות אלה מוצאים חן בעיני המין שלה.
ישנם את גספוד ולאדי הכלבים,גספוד הכלב הקטן החום והמכוער שהפך להיות בעל יכולת דיבור ושכל מבריק אפילו יותר מלרוב בני האדם ולאדי הכלב היפה והנוצץ בעל מוח קטן וצייתן שזוכה לכל התהילה כשזו מיועדת דווקא לגספוד בצדק,על הכאב וחוסר ההבנה של גספוד כיצד לאדי משיג את כל מה שהוא עמל עליו בכזו קלות,גספוד מנסה לשמור על כבודו הכלבי בעוד לאדי משטח עצמו לפני בני האדם ללא בושה,מאחורי כל מעשה של גספוד ישנה מחשבה שקולה ואילו מאחורי מעשיו של לאדי ישנו מוח חלול וריק מתוכן ולמרות זאת הוא מועדף על פני גספוד,שני טיפוסים אלה מביאים אותך להירהורים על מה עדיף וכיצד לפעול,כי כולנו אחרי הכל מנסים להיות נאהבים ומוערצים ולחוש באהבה של סביבתינו כלפינו,אז איך זה שכל כך השרבה פעמים ישנו אדם שאתם יודעים בבירור שהוא הרבה פחות טוב מכם אבל בכל זאת הוא משיג אותכם וזוכה להערכה כולה,אנשים ריקים מתוכן שמתקבלים יפה יותר מכם,מי לא חווה פעם כאב כזה?התחושה הזו שמפספסים אותכם ולא יגלו זאת לעולם.
וישנו את הטיפוס הערמומי דיבלר,מוכר נקניקיות בעל מוח עסקי מבריק שמשתלט בערומומיות על תעשיית הסרטים וזורק את קודמו בתפקיד מחוץ לעסק.
איכשהו דווקא הדמויות הראשיות פחות מענינות,דווקא דמויות המשנה הן אלה שעושות את הספר כולו,הדמויות הקטנות הללו שכל כך כל כך נוגעות ללב,על התובנות שהן מביאות איתן,והתחושות שהן מעוררות,תחושת הפיספוס שנתפסת בך ומשאירה יחד עם כאב טעם של עוד.
מומלץ בחום רב!

יש ספרים הרבה יותר טובים מזה בעולם הדיסק

יכול להיות שהגעתי לרוויה, יכול להיות שסתם שעמעם לי שקראתי את הספר - פשוט זה יותר מדי חוזר על עצמו.

אנשי המשמר הרבה יותר טוב