“כדי לכתוב ספר רב עוצמה עליך לבחור בנושא גדול; אין בנמצא ספר טוב שנכתב על אודות פרעוש." בציטוט הזה, מפיו של הרמן מלוויל, פתחה השבוע חמדת את ביקורתה המחכימה על מובי דיק.
(ואני, שהבאתי דברים בשם אומרם פעמיים, אביא לעולם גאולה כפולה ומכופלת).
אני כל כך לא מסכימה אתו.
ספק רב אם אשנה את דעתי כשאצלח את מובי דיק; בינתיים, חמדת שרתה עמו ותוכל במקומי.
מצד שני, אני לא בטוחה שהאמרה החבוטה "הגודל לא קובע" הומצאה בזמנו של מלוויל וגם איינשטיין עדיין לא אמר שהכל יחסי, אז אולי קצת מטופש להתווכח עם סופרים מתים.
"ישנם דברים רבים שלא שווה לעשותם, אך כמעט כל דבר ראוי שיספרוהו" אומרת אורסולה לה גווין החכמה, תבדל"א, בסיפורה הקצר "החתול של שרדינגר" ואני יכולה להוסיף- השאלה היא איך.
הספר הזה מוכיח שניתן לספר סיפור רחב יריעה וחובק עולם שכל כולו מתרחש על גבי חלק קטן של שטיח, בין השערות הצבעוניות וגרגירי האבק.
המקום הכי רחוק שאנשי השטיח שמעו עליו הוא האריחים שמעבר לשטיח וגם הם בחזקת אגדה מעורפלת.
אם היה מופיע לפניהם פרעוש הוא היה נראה להם כמו ממותה.
גם פרעוש יכול להיות גדול, יחסית.
גפרור שרוף נראה להם כמו קטע נרחב מהחומה הסינית.
לוויתן הם בכלל לא יכולים לראות ולדמיין ולא רק כי היונקים הימיים המהוללים אינם נוהגים להתפרקד על שטיחים בחדרי הסבה אלא כי הם גדולים מדי. זה כמו לדמיין את היקום- אני מקפלת אותו כדי שיוכל להכנס למח המוגבל שלי וגם אז זה עושה לי כאב ראש.
אפילו לוויתן יכול להיות קטן יחסית. אפילו אנחנו.
ובכל זאת, על אף קוטן היריעה הפיזית, מתהלכות שם, בין השערות, בריות שונות ומשונות, כוחות אפלים מאיימים והרפתקאות מסמרות שיער מתרחשות, משטרים נופלים וקמים ודברי חכמים בנחת נשמעים.
זהו ספר מצחיק מאוד וחכם מאוד עם אבחנות מדויקות על טיבו של המין האנושי (כן, כן, אנושי, גם אם צר עולמו כשטיח), על התפתחותה של ציביליזציה, על סוגי ממשל, על אסטרטגיות לחימה, על דת ופולקלור ועל כל מה שנמצא תחת המטרייה הגדולה והאדישה של המציאות.
גם פראצ'ט, כמו אורסולה (ותסלחו לי על נטייתי לשרבב אותה לכל מקום, זה יעבור בסוף), חושב שאלימות זה לטפשים. הוא גם חושב שהבסיס לרוע בעולם הוא דה הומניזציה של הזולת.
גם אני חושבת ככה. אז מה?
אי שם, באחת המציאויות האפשריות, נמצא עידן התבונה. יש לי תחושה שטרי פראצ'ט לוטש בו מבט כדי לאפשר לו להתקיים ובכל זאת, כמוני, מטיל בו ספק.”
