לפעמים אני מרגיש שהספרים שאני קורא כמו שזורים אחד בשני במחרוזת אין סופית. למרות שבד"כ ההחלטה על איזה ספר להתחיל לקרוא היא אקראית תמיד הספר שאני קורא מתקשר איכשהו לספר הקודם שקראתי, כמעט תמיד זה קורה לי וכמעט תמיד זה מפעים ומפליא אותי מחדש. הנה לדוגמא, גם בספר הזה נפילת חומת ברלין משמשת תפאורה לאחת הסצנות, ממש כמו בספר Purity שסיימתי לקרוא יומיים קודם. צרופי המקרים האלה תמיד גורמים לי להניח את הספר להציץ מאחורי גבי, לנסות להבין אם יש יד מכוונת שבוחרת עבורי את הספרים, משהו מנסה להעביר לי מסר... מה המסר? מי המשהו?
את הספר פגשתי בהוצאה מחודשת, והייתי בטוח שמדובר במקיואן חדש. מכיוון שאני לא קורא את המאחורה לא יכולתי לדעת שמדובר בהוצאה מחודשת לספרו הראשון שתורגם לשפת הקודש (בשנת 1992), אבל בהחלט לא היה הספר הראשון שפרסם.
מדובר בממואר לכאורה שכתותב המספר על ארועים מחיי חמותו.
הספר הוא ספרון, ספר קצרצר, בעלילה אירוע מכונן אחד (שכתוב בצורה מבריקה) וכל השאר זה המסביב. המסביב סיפור מינורי לכאורה, סיפור אהבה והתרחקות- על- אף האהבה, הקומוניזים וההתפכחות ממנו, קצת מלחמת העולם, רוחניות מול רציונליות ומדע.
אתם שואלים את עצמכם איך אפשר לדחוס את כל זה לספרון כה קצר, או אני שמח ששאלתם... כל התשובות ועוד ב 211 עמודים של כתיבה טובה של מקיואן.
הכריכה של הההוצאה המחודשת משכה את עניי.

לאוהבי מקיואן

הספר הזה הוא דוגמא מובהקת ללמה כל כך קשה לי להמליץ על ספרים. אני התמוגגתי אבל ברור לי לגמרי שיש שיראו בסיפור הכל כך מינורי שיש פה, כזה שלמעט אירוע מכונן אחד, קצר מאד ומרתק במידה שמשאירה את כל השרירים קפוצים ואת הנפש דרוכה (טוב, זה מקיואן) כתוב בנינוחות ובנימה מתפשרת ומפשרת, ספר נחמד, כזה שמעביר את הזמן אבל אולי לא יותר מזה.

אבל אני, כאמור, התמוגגתי.

קודם כל האמנתי לו. העובדה שהספר יצא בסדרת פרוזה אחרת יחד עם הכתיבה בגוף ראשון והתקופה שהוא מתאר יצרו אצלי את הרושם שמדובר פה לא ברומן אלא בספר אוטוביוגרפי של מקיואן. רק לקראת הסוף ובעקבות ראיון איתו שראיתי ביוטיוב הבנתי שזה לא, אבל גם עכשיו אני עוד לא לגמרי משוכנעת.

חוץ מזה יש פה וירטואוזיות מבחינת האופן שבו הוא מספר סיפור והיא עוררה בי הרבה מאד התפעלות. הוא מתחיל בהקדמה שבה כותב המספר על עצמו, על כך שהתייתם בגיל צעיר ומאז הפך להיות אחד שמחפש לו הורים חלופיים, מתיידד עם הורי החברים שלו ועושה מה שצריך לעשות כדי לרצות אותם. כל זה מהווה פתיח למה שהוא עיקר הסיפור, יחסיו עם ההורים של אישתו והנסיון שלו להתחקות אחר החיים שלהם ולהבין אותם.

ההקדמה הזאת, הנימה המאד אישית שיש בה, יצרה אצלי אמון בלתי מעורער בכל מה שבה בעקבותיה. בסך הכל הספר מתאר את חייהם של שני אנשים שכשהיו צעירים, בשלהי מלחמת העולם השנייה, אהבו זה את זה אהבה עזה, היתה ביניהם משיכה מינית ושותפות אידיאולוגית משמעותית.

החיים, אירוע מקרי שהתיאור הדרמטי שלו הוא פנומנלי, הובילו לכך שנפרדו ולא חזרו לחיות יחד למרות שהמשיכו לאהוב ולהתייחס זה לזה. כל אחד מהם, משני הקומוניסטים לשעבר, חי חיים שונים בתכלית, כשהמספר, תוך שהוא מתעד את חייהם, מרוויח ביושר את העמדה האובייקטיבית והמפשרת שהוא נוקט בה.

הספר עוסק למעשה בשני נושאים עיקריים. האחד הוא הסובייקטיביות של הפרשנות שלנו למציאות. אפשר היה גם לקרוא לזה הסובייקטיביות של הזכרון. כיוון שהוא בוחן את חייהם של שני אנשים בעלי עבר משותף אך רחוק מאד מבחינת הזמן הכרונולוגי הוא מצליח להדגים באופן גם משכנע וגם לגמרי לא דידקטי את היכולת שלנו לזכור דברים שקרו כפי שנוח לנו ולהתאים אותם לתפיסת העולם שלנו.

הנושא השני הוא לגמרי אידיאולוגי ומאד רלוונטי לחיים במאה הזאת. שני הגיבורים שלו חיו חיים שהלמו את תפיסת עולמם. האחת התרכזה בצד הרוחני של חייה, חיה חיים "מוארים" בבית נזירי בדרום צרפת, כתבה קצת ספרים על מדיטציה וצמחים והתמזגה בטבע. האחר, רציונליסט, חי חיים פוליטיים וחומריים בלונדון. סיפור החיים שלהם משולב בסיפור המאורעות ההיסטוריים, החל ממלחמת העולם השניה ועד לנפילת חומת ברלין. ומקיואן, באמצעות המספר, בוחן את שתי תפיסות העולם הללו מעמדה שיש בה הרבה מאד עניין וגם שיפוטיות, רק שזאת שיפוטיות מתפשרת אם יש דבר כזה, אבל אין בה, בעמדה שלו, שום נסיון להכריע.

לא קראתי עדיין את כל ספריו של מקיואן, אבל הסופר הזה יודע להפתיע אותך כל פעם מחדש, זו הגדולה שלו, הספר הזה הוא קטן בגודלו, אך גדול באיכותו, זוהי מסה כמעט פיוטית, אולי הספר הטוב ביותר של מקיואן עצמו, הישג גדול.

המספר מנסה להתחקות אחר חייו של זוג אוהבים אירופאי, בשנים שלאחר מלחמת העולם השניה. חייהם של הזוג מהווים מעין מיקרוקוסמוס, לתהליכים החברתיים והפוליטיים באירופה של אחרי המלחמה.
היא התייאשה מהקומוניזם ובוחרת להתנתק מהעולם ולחיות את חייה כראוי, הוא דבק באידיאלים של תיקון העולם, וחי חיים ציבוריים שוקקים. היא מאמינה באלוהים, ברוחניות, עוסקת במדיטציות ובחיים טבעיים פשוטים. הוא רציונאליסט חילוני, שאינו מאמין שיש מאומה מעבר. הם אוהבים מאוד, ואף על פי כן אינם מסוגלים לחיות אחד לצד השני. כאשר ברקע מהדהד המפגש ההזוי שלה עם הכלבים השחורים, שהוא בעצם המקרה המכונן של חייהם.
הספר עם פוטנציאל גבוה, ולמרות שאירופה אחרי המלחמה מרתקת אותי מאוד, בעיני הוא לא הצליח להתרומם, אולי בגלל שציפיתי ליותר. אף על פי כן השקעתי בכתיבת ביקורת כי בכל זאת יש בו משהו שנוגע, ולדעתי קוראים רבים ימצאו בו עניין.