אני מוצא את מורקמי די טרחן בדרך כלל והיה לי קשה עם ספרים אחרים שלו. מהספר הזה דוקא נהנתי. דמויות מעניינות, פנטזיה קלה וחלום.
האמן ומרגריטה ביפנית ;)

לא קל להתחיל לקרוא את הספר. המון פרטים קטנים וכביכול שוליים. המון!
מספרי בתים, תאורי רחובות ושמותיהם הצרפתיים המסובכים, תחנות מטרו, ציטוט מסמכים רשמיים ללא השמטת תו או תג. לפעמים ממש כמו רשימת מכולת.
אבל מי שמצליח לצלוח את ההתחלה, מתרגל לצורת הכתיבה ונשבה בקסם.
ספר מוזר קצת אבל מרתק. לקח לי 45 דקות לקרוא בציפיה להבין מה קרה לדורה ובתקווה שהסוף טוב...

ספר מעולה לילדים.
עד היום אני זוכר עד כמה נעלבתי בשם הביצה בכל פעם שלעגו לה כשהתחפשה ולא הצליח לה... :-)

ספר סתמי לחלוטין. לא מצליח להבין למה אנשים מבוגרים "מחזיקים" ממנו ולמה יש אותו בכל בית בו יש ילדים.
הילדים שלי מתו עליו כשהיו בני 2-3 אבל הם גם אהבו את יובל המבולבל למשך תקופה מסויימת...

סיימתי לקרוא את הספר תוך זמן קצר מאד.
כאבא, וכאדם בגיל ה"נכון" (כבן גילו של הגיבור) הזדהתי במקומות רבים.

למקיואן יכולת מופלאה בעיניי לפרוש דיאלוגים כמו גם מחשבות בצורה מפורטת וציורית. הסיפור, כביכול בנאלי, על אב שביתו נעלמת אבל במקום להפוך לאיזה ספר בלשי של חיפושים אחר הנעלמת, הוא מתפתח לכיוונים שונים ומשונים ובעיקר, לא צפויים.

קשה להגיד יותר מדי דברים תוך כדי המנעות מספויילר :-)
ספר נפלא.

ילדות והתבגרות בארה"ב בשנות ה-50 - 60. שני חברים - המספר וחברו אוון מיני. סיפור נוגע ללב על חברות, התבגרות ובעיקר על אמונה.
אחד הספרים הטובים יותר של אירווינג.

נתקלתי בספר הזה במקרה. אמנם אני גבר וסטרייט אבל מצאתי את הסיפור הראשון על יחסים בין שתי נשים נוגע ללב. אהבה היא אהבה היא אהבה. לא משנה בין מי למי ומה למה. מחבר הולנדי לא מוכר ודי מפליא שתורגם לעברית (או שלא מוכר רק לי...?). מומלץ.
לצערי, אני לא זוכר את הסיפור השני ומתעצל ללכת להציץ בספר. אבל אפילו רק בשביל הסיפור הראשון שווה לקרוא.

ספר מקסים. צפרדע חולה רוח, מגלומן ועשיר וחבריו השונים ומשונים חיים את חייהם. הכל צבעוני ועליז. בין החיות דמויות מרושעות, טיפשות או נעימו. ממש כמו בעולמנו.
כילד הקשבתי לסיפור ברדיו. מוטי ברכאן (הנפלא) היה מקריא ומגלם את כל הדמויות. מאוחר יותר גם קראתי את הספר. רכשתי אותו ואני מצפה בקוצר רוח לרגע שאוכל לספר אותו לבני.

הרמן הסה השפיע עלי מאד בגיל הנעורים. בגלל סידהרתא, למשל, הפכתי (ונשארתי עד היום) צמחני.

דמיאן השפיע עלי יותר מספריו האחרים. אמיל סינקלייר, הכותב (שם בדוי בו בחר הסה לכתוב את הספר ובו הוא משתמש כשם הגיבור הראשי) חווה את חוויות הנעורים יחד ובמקביל לחברו דמיאן ואמו אווה.

דמיאן מסמל את האדם ה"חדש" (של סוף שנות העשרה תחילת העשרים של המאה הקודמת), האקספרסיוניסטי. גם אני רציתי חבר כמו דמיאן.

מי שיקרא יוכל בעקיפין לראות מאיפה צמח הנאציזם...



כשניסיתי לקרוא את הספר שוב, אחרי כ-15-20 שנים, הוא כבר פחות הרשים אותי. כנ"ל ספרים אחרים של הסה. כנראה שצריכים להיות בגיל ובמצב נפשי מאד מסויים כדי לקרוא, להנות ולהתרשם. מצד שני, אולי אני כבר זקן וציני מדי...