ספר זה מכיל 175 עמודים בלבד - הנחלקים לחמישה חלקים, חמישה סיפורים שונים על אותו הגיבור - ובכל זאת התקשיתי להתמיד בקריאה.
מורקוק, כהרגלו, מתאר בשפה עשירה ומרובת שמות תואר את קורותיו של אלריק ממלניבונה, אשר תלוי בחרבו הניזונה מנשמות אויביו ואהוביו.
דמויות רבות יש בספר זה: חברים ואהובות, קרובי משפחה ואחים לנשק. חלקם יפלו על החרב, חלקם ישארו בין החיים.
תיאורי הקרבות מפורטים וגרפיים מדי לטעמי, קיימים רגעים "רדומים", והחזרה לספר בכל פעם לא הייתה חוויה המלווה בקריאות התלהבות.
אבל חלקים מסוימים בספר היו נהדרים: החלק הראשון, שבו שב אלריק אל עירו אימריר כדי לכבוש אותה, והחלק השני, שבו הוא תר אחר ספר עתיק שחיברו האלים. גם הסוף היה מיוחד מאוד.

יש דבר-מה מרתק ומקסים בקורות מסעותיו של אלריק המיוסר תמיד, וזו העובדה שמשעממים ולא מושכים ככל שיהיו, שופכי דמים ומכשפים, מעייפים ומכבידים, הקריאה בספריו של מורקוק תמיד תהיה כמו שיבה הביתה לאחר מסע ארוך ועצוב.

והנה ציטוט אחד, שבגללו - ולא רק בגללו - כדאי לקרוא את "חרב השאול", והוא מהווה את תמצית קיומו של אלריק ממלניבונה:
"אלריק נאנח ובדבריו השקטים נשמע יאוש. 'בלא אלוהים ורגישות לסדרי הדברים או מודעות לגורל הרי שנחמתי האחת היא לנסות להסכין עם האנרכיה. כך אוכל לשקוע בתוך התוהו-ובוהו ולדעת לבטח שכולנו נידונים מן ההתחלה, שהרגע החולף שאנו עוברים בו בתוך הזמן הוא חסר-פשר וארוך. אז אוכל לקבל את העובדה שאנו יותר מאשר שכוחים, מכיון שמלכתחילה לא היה דבר שישכחנו. לעתים יש בכך נחמה ולעתים הדבר מזעזע ואני צופה בעצמי בזועה ותוהה מדוע אאמין באנרכיה וברשע, כאשר יש כה הרבה ראיות המוכיחות את ההיפך'..."

זוז הצידה טולקין יש עוד כמה חברה מוכשרים בשכונה.

מייקל מורקוק מביא גיבור רומנטי מיוסר כזה שלא נראה מאז המאה התשע-עשרה. גיבור עם דילמה מוסרית קשה אשר מלווה ומעיקה עליו (ועל הקורא) לאורך הספר. בעיני מה שבעיקר מרשים אצל מורקוק הוא העולם החי שהצליח לברוא. האווירה בספר חיה ונושמת אף יותר מהגיבור עצמו. הזכיר לי את סיפורי אלף לילה ולילה וזה שינוי מרענן מכל המיתולוגיה היוונית/נורדית שבדרך כלל פוגשים בספרי פנטזיה.

בקיצור למי שמחפש פנטזיה מרעננת ו"בוגרת" יותר, חרב השאול והמשכו "אבי סער" הם הספרים המושלמים בשבילכם.
וחבל שלא מתרגמים יותר ספרים של מורקוק לעברית...