נורא ואיום בעיניי. כשהייתי ילדה הוא שיעמם אותי נורא ועכשיו הוא סתם מובן מעליו. הנסיון של המחבר להכנס לראש של ילד באמצעות חייזרים וחיות ודברים דומים נראה בעיני פתטי ועלוב גם כשהייתי עוד ילדה. הוא לא יודע איך לגעת בילדים, לא מצליח לסקרן וקצת תמוהה בעיניי איך דבר כל כך יבש ומייגע יכול להיקרא ספר לילדים ובכלל לצאת לאור. בדר"כ אני מאוד עדינה ואוהדת בביקורות ספרים אבל לספר הזה פשוט לא מגיע שום קרדיט.

אני באמת לא מבינה את אלה שהתאכזבו. הספר הרביעי היה מאכזב אבל הספר הזה היה מצויין, הוא באמת היה הפסגה. אני חושבת שרק בספר הזה באמת אפשר היה לראות את האיכויות של רולינג בתור סופרת ושהיא לא סתם מספרת סיפורים עם דימיון מפותח. הכתיבה הייתה קולחת והתיאורים היו כל כך במקום, לא הייתי מחליפה אף מילה מהספר. מבחינת תוכן הדבר היחידי שאיכזב אותי זה ה'תשע עשרה שנים אחר כך' הזה, אני לא אוהבת שמאכילים אותי בכפית, יש דברים שצריך להשאיר לדמיון של כל קורא. אני בכל אופן נהנתי מכל רגע ולדעתי הסיום הכללי הוא טוב והוא היה טוב גם אם הוא לא היה ספר לילדים, זה פשוט מתאים.

וואו, הספר הזה השאיר אותי בלי נשימה. לא כי הוא מבריק או מרתק בצורה יוצאת דופן אלא בעיקר כי הוא מכניס אותך לעולם אחר לכמה שעות. עולם של יופי, תכשיטים, תה, סאקי, תסרוקות ומסיכות. הרגשתי כאילו נכנסתי להפקת תאטרון מושקעת. דרמה, אהבה, עצב, טובים, רשעים, תלבושות ססגוניות, שמות מוזרים ותפאורה עוצרת נשימה של יפן של המאה הקודמת.
איזה ספר כייפי, יש לי חיוך על הפנים כל פעם שאני חושבת עליו. המחקר המעמיק שעשה הסופר ניכר בכל עמוד בספר, לא פקפקתי בכתוב אפילו לא לרגע. להצליח לכתוב על משהו כל כך רחוק ממך בכזאת אמינות... אני מורידה בפניו את הכובע.
בלעתי אותו במהירות ובגלל הספר הזה לא הצלחתי לתפקד במשך שלוש ימים שלמים, כל פעם שהנחתי אותו הוא קרץ לי ואחרי חמש שניות בערך מצאתי אותו בין הידיים שלי. חבל רק שעשיתי טעות והתחלתי לקרוא אותו בדיוק לפני מבחן, אין צורך להגיד שלמבחן לא ממש למדתי... ספר מצוין לקריאה מהירה וקלילה שממסמרת לכיסא.

לא מדהים.
ההתחלה ניראת מבטיחה אבל ככל שהספר מתקדם הכל דיי חוזר על עצמו. רואים שהמחברת היא עיתונאית ולא סופרת במקצועה ככה שמבחינת אכויות ספרותיות אין מה לחפש בספר, לעומת זאת מבחינת ידע הספר מלא בהיסטוריה מעניינת והוא העשיר לי את הידע מאוד, זאת הסיבה היחידה שהוא מקבל אצלי בסדר, זה וגם בגלל שבסך הכל הוא העביר לי את הזמן בכיף.

לצערי הסופר לא מחזיק את השם שלו. הספר זורם ואי אפשר להגיד שהוא משעמם אבל השפה נמוכה והתיאורים חוזרים על עצמם. בעיני הוא נכנס לקטגוריה "ספרים שקוראים בתור לרופא שיניים".

לקח לי המון זמן לסיים את הספר הזה כי הייתי צריכה לקחת הפסקות אוויר, קריאה רצופה מדי גרמה לי לשקוע ביאוש.
הספר כולו הוא רכבת הרים בין אופטימיות ליאוש. צורת הכתיבה היתה קצת מעצבנת לטעמי, אני לא יודעת אם זה התרגום או הכתיבה עצמה אבל מצאתי את עצמי מקבלת כאב ראש בכל פעם שקראתי דיאלוג, כתיבה פרחחית מאוד, דבר שמתאים לסיפור וקושר אותך יותר לדמויות אבל גם הופך את הקריאה למעייפת.
למרות זאת, ספר טוב מאוד, מעניין ומעורר מחשבה, אני רק ממליצה לא לקרוא את המאחורה של הספר כי הוא הרס לי המון.

כשקיבלתי את הספר, לפני עשר שנים בערך, לא אהבתי אותו בכלל. הוא נראה לי חסר כל הגיון וסדר, אז הוא פשוט ישב בספרייה שלי וצבר אבק. לפני שנה בערך נתתי לו עוד צ'אנס ומצחיק שעכשיו בתור אדם בוגר כל השטוטיות וחוסר הסדר וההיגיון נראו לי מקסימים ושובי לב. הציורים והחרוזים המגוחחים מעלים בי חיוך כל פעם מחדש. מקסים, מקסים, מקסים.

אין צורך להכביר במילים.
פשוט מעולה.

יש לי קשר מאוד חזק לספר הזה. כל הנשים במשפחה שלי קראו אותו, סבתא, אמא, דודות כולן. הוא היה אחד הספרים האהובים על אמא שלי ז"ל שהייתה טורפת הרומנים הבלתי מעורערת ככה שבעיניי זה מכתיר את הספר הזה כמלך הרומנים הרומנטים. סבתא שלי קראה אותו 16 פעמים (!) והבריזה מהעבודה כדי לראות את הסרט בקלנוע כשהוא רק יצא (כמובן שברגע שהיא יצאה מהאולם היא גלתה שכל הבוסים שלה הבריזו גם הם כדי לראות את הסרט. זה בטח היה מפגש מעניין).
מעבר להיסטוריה המשפחתית "המפוארת" אני כל כך אוהבת את הספר הזה. שזירה עדינה בין רומן קלאסי מצויין לבין היסטוריה אמריקאית מרתקת הפכו את הספר להרבה יותר מה שאנשים עשו ממנו. ולמרות זאת אני לא אעשה ממנו יותר ממה שהוא. נכון, דמויות מעולות, עלילה מעניינת וכתיבה קולחת הם בהחלט חומרים לספר מוצלח, וזהו אכן ספר מוצלח מאוד, אבל זה עדיין רומן רומנטי לטוב ולרע ולכן לא אמליץ למי שלא מתחבר בשום צורה לרומנטיקה. למרות שלא נעים לשמוע את זה- יש סיבה לכך שרוב הקוראות (והמדרגות כפי שאפשר לראות כאן) הן נשים.
לסיכום כל התגובה הארוכה, מומלץ ביותר, אבל רק לאנשים שלא מפחדים מקצת רומנטיקה.