נדמה לי שפול אוסטר הוא סופר של כאילו. כאילו עמוק, כאילו משמעותי, אבל בעצם לא. וגם בטרילוגיה הזו, שהיא, אני חושב מהיותר מוצלחים שלו (וקראתי די מעט) מרגישים את זה. הקשרים שבין הסיפורים מעניינים, והאווירה סוחפת אותך לסיפור, אבל זה פחות או יותר הכל. ההרהורים שבין הדפים, בין אם על מהות השפה, או זהות, או גורל, הם לא ממש מעניינים או מורכבים, לכל היותר ציטוטי שוליים של אחרים שטיפלו בזה טוב יותר. ולחלק מהפעולות של הדמויות אין ממש מניע (חוץ מ"הוא מאבד את זה"), מה שפוגע באמינות של הסיפור. הסיפור השני בטרילוגיה (רוחות רפאים) הוא הקצר ולדעתי המוצלח שבהם, בין השאר בגלל הסיום שלו.

החיבור המדהים של מיסטיקה וטכנולוגיה בספר של פרנק הרברט, של מדע בדיוני "קשה" מחד ואפוסים דתיים מאידך, של פוליטיקה קיסרית ויחסים אישיים. קשה שלא לצלול בתוך ים הפרטים, הדמויות, העלילה. וכל פינה בספר מופיעה ונעלמת דמות שניתן לכתוב עליה ספר שלם בפני עצמו. ספר מעולה. ואגב, בספרי המשך ניסה הרברט לפתח את העולם המדהים שיצר בספר הזה, אך בהצלחה פחותה בהרבה. גם בנו של הרברט ניסה לחלוב את הפרה עם ספרים שהוא כתב בעצמו, וזה כבר ממש לא מומלץ למאכל.

ספר הקומיקס הראשון של אתגר קרת, ביחד עם רותו מודן, מהמאיירות הישראליות המובילות יותר. תמיד יש שאלה לגבי ספרי הקומיקס של קרת, כמה בעצם האיורים תורמים: נראה שהטקסט מחזיק את עצמו לבד. אבל מגוון הטכניקות שמודן משתמשת בהם בספר הזה הוא גדול, ושומר על עניין, ובחלק מהמקרים באמת הטקסט לא ניתק מהאיורים (למשל ב"פרח לב הזהב"), מה שהופך את העניין לקומיקס (נו, נובלות מאויירות) מוצלח ביותר, ושווה.

פיליפ ק דיק הוא לא עוד סופר מדע בדיוני. וזה לא עוד ספר מדע בדיוני. זה גם לא סוג של נספח תואם לסרט (המעולה בפני עצמו). זה ספר על השאלה מה המשמעות של להיות אנושי, ומה הופך אותנו לאנושיים. וכמובן, כמו בכל הספרים של דיק, מהי המציאות, ואיך בני אדם מתחברים למציאות. ופיליפ ק דיק, אולי בספר הכי טוב שלו, כותב ספר הומני כל כך על אנשים שחיים בעולם שאיננו הומני בכלל, שהוא שריד של העולם שלנו, אבל בעצם דומה לו מאוד.

מוערך מדי. אין מה לקרוא בשביל העלילה, שהיא מאוד שטחית ותופסת חלק קטן מאוד מהספר, למרות שהיא כתובה יפה. בטח שאין מה לקרוא בשביל ההגות, שהיא בסה"כ די שטחית ולא מגלה שום דבר חדש. במובן מסויים, מעלתו העיקרית של הספר בחלקיו הראשונים שבהם הוא מציג רעיונות פילוסופיים בצורה ידידותית ומעניינת, אבל הצגה זו לוקה בשטחיות רבה ולפעמים אפילו בטעויות גסות. הספר בונה מתח לאורך יותר מ-200 עמודים לקראת איזו תאוריה הגותית מהפכנית של המחבר/גיבור, וכשזו מוצגת חלקו האחרון של הספר, מתגלה קשקוש יומרני ומביך, שאריות מחוממות של תיאוריות פילוסופיות בנות אלפי שנה שמוצגות כתגלית, עם לא יותר ממס שפתיים לזן המובטח בכותרת.
בסה"כ, מהספר נותרות כמה פסקאות כתובות יפה וראיות לציטוט, בעיקר אלו שמתארות את הדרך שבה יש לטייל בטבע, ואלו שמדברות על היחס לטכנולוגיה של האדם דרך תיאורי אחזקת האופנוע. פסקאות כאלו מראות על כשרון כתיבה אמיתי. אבל המאמץ שהספר הארוך (והכתוב בפונט קטן) הזה דורש, כולל, כאמור, חלקים נרחבים של הגות שדורשת הרבה ריכוז רק כדי להבין שאין בה תוכן אמיתי, איננו שווה את הרגעים היפים שנחרטים בזיכרון. לא כדאי.

המילים קצרות מדי כדי לכתוב ביקורת על קפקא. לא לכל הסיפורים התחברתי, אבל עדיין יש בכרך הזה אוסף עצום של יצירות מופת. לא פחות (וביניהן "הגלגול", "גזר הדין", "במושבת העונשין", ואולי הגדול מכולם, לדעתי, "לפני החוק") . וחוץ מיצירות המופת, כל מיני קטעים קצרצרים כמו "העצים", "הטיול הפתאומי", "החלטות" ו-"החלון הפונה אל הרחוב" למשל, ממש חדרו לי לתוך הנפש: תובנות שהכו בי תוך כדי קריאה.

הספר הכי מדהים שלא קראתם. אגדות שנמצאות במקומות רחוקים וכאן באותו זמן. ספר מופלא, קסום, ומכושף.

במובן מסוים, פילוסופי, זה ספר מדע הבדיוני המוצלח ביותר שנכתב, מכיוון שרק הוא מצליח לדמיין באמת צורת חיים אחרת, אינטיליגנטית, שאיננה דומה כלל לאדם, ולהראות את חוסר התוחלת האפשרי של תקשורת. אבל זה הרבה יותר מזה, מכיוון שעל ידי הסתכלות על השונה המוחלט מאיתנו, לם מדבר בעצם עלינו, על בני האדם, ויוצר שני מסעות מקבילים, אל הרחוק ביותר והזר ביותר, ובמקביל את האישי ביותר והאינטימי ביותר. ספר על אהבה.