ספר נפלא. מהנה. ומקסים!
סיימתי אותו תוך יום! ונהנהתי מכל רגע.
זהו המסע האחרון של מיה אל הבגרות, כל כך הרבה קצוות נסגרים כעת. הספר משאיר טעם לעוד.
המפתיע הוא שהספר מתחיל שנתיים אחרי הפרידה ממייקל, כשמיה כבר שניה לפני סיום התיכון, בדרך לאוניברסיטה, ומייקל כבר מליונר.
האמת שמאוד התעצבנתי על התקציר הקצר והלא מעניין שנתנו לספר (הנפלא) הזה, ולכן החלטתי להעתיק, מילה במילה, קטעים נבחרים מהספר. כדי שתבחנו אותו במו עינכם.
קטע 1:
עוד לפני שידעתי מה קורה לילי גררה אותי לאורך ביתן הטיפול על שם סיימון ולואיס טמפלמן אל עבר הבמה, שעליה עמדו עדיין מייקל וההרורים שלהם ונאנה מוסקוביץ וקני - זאת אומרת קנת' - וכל שאר עובדי "פבלוב כירוגיה" ושתו שמפניה.
הרגשתי כאילו אני עומדת למות. באמת ובתמים.
אבל אז נזכרתי במשהו שרנמר אמרה לי פעם כדי להרגיע אותי: איש מעולם לא מת ממבוכה - אף לא פעם אחת, בכל תולדות העולם.
ואני הוכחיה חיה לזה, עם הסבתא שיש לי.
כך שלפחות הייתי בטוחה שאני אצא מזה בחיים.
"מייקל," התחילה לילי לצעוק כשעברנו את מחצית הדרך לאורך הבמה. היא עזבה את מפרק כף היד שלי ועבר להחזיק ביד שלי - וזאת הייתה תחושת מוזרה כל כך.
[...] - פה היא מתארת את מה שהיא מרגישה, ועוד איזה דזה וו שיש לה מאחיזת ידה של לילי.
-> יכולתי להרגיש איך כל הפנים שלי מתחילים להתלהט כשהמבט שלו פגש בשלי. וגם כפות הידיים שלי התחילו מיד להזיע. והייתי די בטוחה שהרצפה עומדת להתרומם ולחבוט לי בפרצוף, עד כדי כך הרגשתי פתאום חלשה ומסוחררת.
"מיה," אמר מייקל, בקול העמוק והמייקלי, אחרי שהתנצל ונפרד מקבוצת האנשים שדיבר איתה. אחר-כך הוא חייך והסחרחורת שלי גברה בערך בעשרה מיליון אחוזים. הייתי בטוחה שאני עומדת להתעלף.
"אמממ," אמרתי. אני חושבת שהחזרתי לו חיוך. אין לי מושג. "היי."
"מיה באה הנה כדי לייצג את העיתון האטום," הסבירה לילי למייקל כשלא אמרתי שום דבר נוסף. לא הייתי מסוגלת להגיד שם דבר נוסף. לא יכולתי לעשות דום דבר חוץ מאשר לנסות לא להתמוטט כמו גזע עץ שכורסם בידי בונה. "היא כותבת מאמר עליך, מייקל. נכון, מיה?"
הנהנתי. מאמר? אטום? על מה היא מדברת?
אוה, כן. העיתון של בית הספר.
"מה שלומך?" מייקל שאל אותי. הוא דיבר אלי. הוא דיבר אלי בנעימה ידידותית, לא מעמתת.
קטע 2:
ואכן, כצפוי, ג'יי-פי שלף מכיסו קופסת קטיפה שחורה... הרבה יותר קטנה מהקופסה שבה נמצא הנזר של הנסיכה אמלי.
הקופסה שג'יי-פי החזיק הייתה בגודל מתאים לטבעת.
ברגע שכל הנוכחים בקהל ראו את הקופסה - ואחר כך ראו את ג'יי-פי יורד על ברך אחת - הם השתגעו לגמרי. אנשים התחילו להריע ולמחוא כפיים בקול רם עד כדי כך שבקושי יכולתי לשמוע את מה שג'יי-פי אמר אחר כך... ואני עמדתי ממש על ידו. אני בטוחה שאף אחד לא שמע אותו, אף-על פי שהוא דיבר למיקרופון.
"מיה, המשיך ג'יי-פי והסתכל בעיניים של בחיוך מלא ביטחון כשפתח את הקופסה וחשף יהלום גדול מאוד בצורת אגס משובץ בטבעת פלטינה, "האם..."
הצריחות והתשואות של הקהל נעשו רמות עוד יותר. הכל היטשטש מול העיניים שלי. קו הו הרקיע של מנהטן, אורות המסיבה על הספינה, הפרצופים שנמצאו לפנינו, הפרצוף של ג'יי-פי מתחתי.
לרגע באמת חשבתי שאני עומדת להתעלף. טינה צדקה: הייתי צריכה לאכול יותר.
אבל הראייה שלי הייתה מספיק צלולה בכדי לראות דבר אחד בבירור מוחלט:
וזה היה מייקל מוסקוביץ. שהלך.
קטע 3:
"אז האם את עומדת להגיד לי שלילי הרגישה שהנוכחות שלי תיהיה נחוצה כאן הערב בדחיפות בכל מקרה?" רצה מייקל לדעת בשעה שכרך את זרועו מסביב למותניים שלי.
"אתה יודע," מיהרתי להגיד. "אני חושבת שזה מפני שתמיד רציתי ללכת לנשף הסיום שלי איתך."
מייקל רק צחק. בצורה קצת סרקסטית.
"לארס," הוא קרא מעל הקודקוד שלי אל שומר הראש שלי. "תגיד לי את האמת, האם אני צריך לחזור לשם ולרסק את ג'יי-פי ריינולדס-אייברנת'י הרביעי לדייסה?"
לארס, לחרדתי הרבה, הנהן ואמר, "לדעתי, בהחלט."
