את צבע המים מצאתי ממש במקרה באחת הפעמים שנאלצתי להמתין יתר על המידה לרכבת. הוא בלט מאחד ממדפי מיזם הספרים של סיפור חוזר, רכבת ישראל וקבוצת "שכולו טוב" – ספריה בתחנה.
הספר הזה הוא בעיקר נוגע ללב. יותר מהכל.
הוא מתאר את מאבקה של אם יהודייה ולבנה לשרוד ולגדל את 12 ילדיה השחורים בשכונת עוני בקווינס בשנות הארבעים של המאה הקודמת. שורשיה של האם – רות, נעוצים בבית יהודי אורתודוקסי מפולין אשר שוכניו היגרו לארה"ב טרם המלחמה. גלגל החיים שלה הוא בלתי נתפס וכולל החלפה של זהויות מילדה יהודייה פולנית, לילדה יהודייה אמריקאית ומשם לאישה לבנה המתנהלת בעולם של שחורים לרבות נישואין לשני בני זוג שחורים בסביבה שאינה יכולה עדיין להכיל שונות שכזו. בהמשך, מעבר מיהדות לנצרות ולבסוף חזרה באופן מסוים לשורשים היהודיים.
האם עברה ילדות מאתגרת עם אמה החולה ואביה אשר היה רב, מה שלא הפריע לו להטריד את בתו מינית, להתנהל בגסות כלפי אמה הנכה ולהיות איש עסקים מצליח תוך ניצול האוכלוסייה השחורה אותה שרת בחנות המכולת שלו.

ברגישות אך עם דיוק עד כאב בפרטים, פורס לפנינו ג'יימס מקברייד ( James McBride ) השמיני מתוך שנים עשר הילדים, את סיפורם של אימו ושלו תוך שהוא עובר על פני כחצי מאה ויותר בנקודות שונות בזמן. הנחת המוצא לאורכו של הספר הוא חוסר רצונה של רות לשתף אותו בעברה, אותו הייתה מעדיפה להשאיר מאחורי סורג ובריח.
המסר העיקרי בעלילה הוא בראש ובראשונה של אהבת אם, אישה אשר מוצאת עצמה במציאות בלתי אפשרית הדוחפת אותה להילחם כלביאה על ילדיה ועל שימור משפחתה כיחידה אחת אורגנית. מסתבר כי איננה מצליחה בכך תמיד והמאבק הזה יונק ממנה ברציפות את כח החיים.

בנוסף, אנו מקבלים הצצה הגונה למארג היחסים של שחורים לבנים, יהודים ונוצרים, גברים ונשים, במקומות שונים בארה"ב של חצי המאה הקודמת. סיפורו האישי של מקברייד עובר במחוזות ילדותו הטבולים בעוני, פשיעה , מלחמת קיום שהוא ואחיו צריכים לעבור על בסיס יומי עד אשר הם מצליחים לעזוב את משפחתם הגרעינית לחיים עצמאיים בעלי הצלחות בקריירה ובאקדמיה. מקברייד עצמו הצליח מאד בחייו כסופר, עיתונאי ומוסיקאי – הצלחות אשר לא מעט מהן הוא זוקף לזכותה של אימו ולדבקותה לדחוף אותו ואת אחיו קדימה.

הספר עוסק בזהויות , תוך העלאת התובנה כי זהות איננה גזירת גורל. כפי שלאלוהים אין צבע, או יותר נכון שצבעו הוא כצבע המים, כך גם בני האדם, ביכולתם להשתחרר מכל זהות לכאורה מולדת של צבע או דת בכח האהבה, המשפחה, מערכות היחסים בחייהם והבחירות שהם עושים.

סגנון הכתיבה יוצר הזדהות של הקורא עם הדמויות המרכזיות ומכיוון שכך, אירועי חייהם המהולים בלא מעט עצב משתקפים בסופו של דבר לכל אורכו. לכאורה, הסוף אופטימי ובמבחן התוצאה העמידה רות שושלת לתפארת, אולם המחירים הם כבדים מנשוא.

הפרקים עשויים שתי וערב בהיבט הקפיצות בין זוויות המבט של האם ושל מקברייד, מה שיוצר אתגר מסוים ביכולת לעקוב בצורה נוחה אחר ציר הזמן של העלילה.

בדף הפתיחה של הספר, כתוב " הוקרתו של איש שחור לאימו הלבנה", ואולם זהו רק קצה הקרחון.
תרגום לעברית של זיוה יבין.

ספר עדין, שילוב של אוטוביוגרפיה של מקברייד עם פרקים לסירוגין על אימו.
לשתי הביוגרפיות חוט מקשר לטעמי, מציאת הזהות שלנו. זהות של אימו כאישה שנולדה בפולין למשפחה אורתודוקסית יהודית שהיגרה לארה"ב וחיה חיים לא פשוטים, עד שבחרה להתנתק ממשפחתה ולהתחתן עם גבר שחור ולהתנצר, וכל זה בשנות הארבעים באמריקה. לא מקובל בלשון המעטה. מקברייד עצמו, מחפש את זהותו גם כן, כבן שחור לאמא לבנה, באיזור שחור כמעט לגמרי, כאשר הוא ואחיו הרבים (סך הכל שניים עשר!!) חיים בעוני רב, ולא יודעים דבר על המקורות היהודיים שלה עד גיל בוגר.
האמא הזאת, הכל כך נדירה, איבדה שני בעלים אחרי לא מספיק שנים, רוב חייה גידלה לבדה את ילדיה הרבים בדוחק רב אך ביד רמה, והצליחה להביא את כולם להיות בוגרי קולג'\אוניברסיטה, אנשים ישרים ומכובדים בחייהם באמצעות מסירות ונחישות בלתי מתפשרת.
זהו ספר הוקרה לאימו, אישה מיוחדת במינה. ממליצה מאוד.

אני אוהבת לקרא ספרים על יהודים. זה נותן לי הרגשה של בית. בייחוד יהודים אמריקאים. בייחוד יהודים אמריקאים שהיגרו מפולין לפני המלחמה. יש איזושהי שותפות גורל עם טוויסט בעלילה. אהבתי לקרא על מהלך גילויו של ג'ימס כי הוא חלק מהעם היהודי. כמה שמוזר זה היה יכול להיות, אפרו אמריקאי שסבל מגזענות כפולה על היותו שחור ועל היות אימו לבנה יהודיה.... מסע חיים מורכב ומעניין. התרגשתי מהסיפור האחרון על חברו העיתונאי שאימו שרדה בקושי את תקופת המלחמה בפולין. אימו מהעיירה של סבא שלי. חייבת לחקור את הענין הזה.... עצוב שאין את מי לשאול.

הגעתי לשורה האחרונה. הכושי אמר את דברו. פסוק של משלי הוא משאיר להדהד. "בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך". נשקתי לכריכה האחורית. השתתקתי.

"נו?! מה אתה אומר?!", שאלתי את עצמי. עצמי, הכל-יודע, שתק. "מה יש לומר?!" הוא השיב לי מתחמק,"לא'דע, צריך לחשוב על זה. לפחות שעתיים". הוא הרהר עוד רגע ופלט בייאוש "אבל למי יש שעתיים?".

למעשה, השתיקה שלי התארכה הרבה יותר משעתיים. את הספר החשוב הזה, סיימתי לקרוא, כבר לפני שבועיים. אבל זה היה מוקדם לי בשביל לנסח לכם, ידידיי, המלצה. רציתי עוד הזדמנות לקחת לריאות. לכלוא את העשן פנימה, שיחמם, שיערבב, שישרוט, שיעשה משהו, שיותיר רושם לפני הספר הבא שאני צריך להספיק. (לעמוד במחצית הקצב של מרביתכם, גולשי 'סימניה').

אז תקשיבו לי רגע, בבקשה. כי אני איש מכירות די חלש, ובכל זאת אני חושב שכדאי לי לשכנע אתכם לקרוא את הספר הזה. ואם אתם רוצים הוכחה עד כמה אני חלש במכירות, אסתפק בגילוי נאות ואומר שאני בעצמי לא יודע בדיוק למה זה כל כך חשוב לי. אני באמת לא יודע, אבל אני מרגיש את החשיבות בריאות. בעשן, שעדיין לא כלה.

טוב, אנסה מכיוון אחר, מוסיקאלי יותר. אתם מכירים את השיר הנוגה "יידישע מאמע" של המשורר היהודי-אמריקאי ג'ק ילן? אם עדיין לא, חשוב שתעצרו הכל ותעשו 'ויקיפדיה' על מלך החזנים יוס'לה רוזנבלט, ועוד 'יוטיוב' על "ידישע מאמע", השילוב הזה יהודי ואימאי מתמיד. לב יהודי, גם אם הוא לא מבין אידיש, יבין את המלודיה מרטיטת הנימים.
ואם לא הבנתם אז החזן המתקתק והגליצייאני הזה, הקדיש שיר הלל לאימותינו היהודיות, נטולות היומרה וגדושות התבונה. אלו שבלי תארים, העמיקו להטמיע חותם בתוך לבבות מצולקים, אלו שחשקו שיניים ובלי ארגונים פמיניסטיים הכשירו בנות והחליקו מצוקות. בקיצור, א יידישע מאמע.

המשורר עצמו כיוון במילותיו, כך לפחות על פי ויקיפדיה, להביע את הרהוריו ומצפונו של בן שהתגייס לצבא. הוא מהלל את האם היהודייה ופורט על סטריאוטיפים אופייניים שלה. כשהשיר והמנגינה העצובים מסמלים תחושה של נוסטלגיה אל הוויית "העולם הישן", כמו גם רגשי אשמה על עזיבתו לטובת היטמעות בחברה האמריקאית

אז רגע אחרי שאני נהיה קיטשי ואתם מריחים געפילטע פיש, אני רוצה לספר לכם שאותו משורר ענוג שכל כך היטיב לספר על האמא היהודית של כולנו, נפטר ב-1933, שבע שנים לפני שהיה לעולם הזדמנות לראות את הזן המפעים הזה עובר את ההכחדה הנוראה בקורותיו. בהבנה שלאחר מעשה, השיר הזה הפך לנגינת הנצחה לעולם קסום שהיה והוכחד.

וכאן, אחרי בליץ-קריג מטורף ולפני מלחמת התשה בלתי נגמרת, נפגשו בני היידישע מאמע'ס, באחיהם מהמזרח. הסתבר שגם להם יש יידישע מאמ'עס, שרדניות לא פחות ורגשניות אפילו יותר. רק טבעי היה שהשיר הזה על מילותיו המקסימות, יתורגם אורגינל לשפות האחים, לאדינו, מרוקאית ואפילו ערבית. יידישע מאמע, מסתבר, היא משהו שלא השפה והמנטליות עושה.

ובחזרה לספר שאני מתעקש בלי הסבר להציע לכם, 'צבע המים'. אם להמשיך את האנלוגיה, זה בדיוק מה שקרה לה, לילדה יהודיה אומללה, שאביה וגורלה חברו יחדיו להתאכזר עליה ולהוציאה מקרב הדת היהודית. בדחף מוסבר להחריד, היא זוחלת לטבילה באגן שבעיני הוריה הוא תכלית הטומאה, ובעיניה הוא קודש קודשים. היא תתקשר בעומקי נפשה במאמין שחור - כושי, כמו שהיא ובנה קוראים לו בחוסר פוליטקלי קורקט משווע - ויחד עמו ועם זה שיבוא בעקבותיו היא תקים שבט של שנים עשר ילדים שחורים.

החיים הבודדים והמנוכרים בחצר האחורית של שכונות פשע שחורות, יהרסו את נפשה. העוני והבורוּת, יטריפו את דעתה. הבדידות והמרחק הגדול מהעבר, ייענו את תמצית נשמתה. רק נחמה אחת היא תמצא בעונייה. היא תתקשר בגורלו ובנשמתו של יהודי אחר, גם הוא בורח או מוברח, שהביא ברית חדשה עם הרבה רצון טוב לנוצרים, ועוד קצת דם רע והרבה נפשות מתות לאלו שיקחו אותו ברצינות יתירה.

שנים יחלפו, כל הילדים השחורים יעלו ויצליחו במסלול החיים האמריקאי. עד שאחד מהם, ג'יימס, בעל הנפש היהודית, ישוב אחורה לבדוק את שורשיו. הוא ינסה לראיין את אמו שמתוך המון המלל הספונטני והמתריס שלה, ומתוך תיווכו השחור, המפעים והישיר, בוקעת לפתע שירת דואט מוערבת צבע ומרתיחת לב. השירה הזאת, מוכרת עד להחריד. גם להם יצא אותו שיר: א יידישע מאמע. הפעם בגירסת ג'אז של נגן שחור ונוגה, חד ומינימליסטי. הוא כמעט לא יתן פרשנות, רק יקשיב לאמא, וילווה אותה בכינור שני. שניהם יחד ישרטו את הנשמה. א יידישע מאמע.

אז הנה השיר, בתרגום ניסיוני שלי:

איך װיל בײַ אײַך אַ קשיא פֿרעגן
זאָגט מיר װער עס קען:
מיט װעלכע טײַערע פֿאַרמעגנס
בענטשט גאָט אַלעמען?
...

פזמון:
אַ ײִדישע מאַמע,
עס גיבט ניט בעסער אין דער װעלט
אַ ײִדישע מאַמע,
אױ, װײ, װי ביטער װען זי פֿעלט!
װי שײן און ליכטיק איז אין הױז
װען די מאַמע איז דאָ;
װי טרױעריק פֿינצטער װערט װ
נעמט איר אױף עולם הבא!


אני רוצה אתכם שאלה לשאול
ישיב לי מי שיכול:
באיזה מוצר יקר ונדיר,
מתברך הא-ל תדיר?
...

פזמון:
אַ ײִדישע מאַמע
אין מתן טוב ממנה בעולם
אַ ײִדישע מאַמע
אוי, כשהיא חסרה, כמה מר ורע לכולם
כמה מאיר ויפה הוא הבית
כאשר האמא נמצאת בו
וכמה עצוב וחשוך כאשר הא-ל מחליט
לקחתה אליו לעולם הבא לקירבתו!


https://www.youtube.com/watch?v=hHNvu4c8c20
https://www.youtube.com/watch?v=dwxXdb8zU9c
והנה עוד אחד בלאדינו:
https://www.youtube.com/watch?v=qbrDnoWOkPI

כמה הספר הזה מיוחד ויפה,
מכמיר לב ועם זאת אופטימי.
גזענות, שחורים, יהודים, אהבה ושנאה.
הכל מהכל, ובאמצע כוכבת הספר-
אם לבנה ל 12 ילדים שחורים.
קראתי את הספר לפני המון שנים,
ואני שמחה שהחלטתי לקרוא אותו שוב.

"ביתנו היה צירוף של קרקס תלת-יציעי וגן חיות גם יחד, עם תנועה תמידית ומעשים נועזים, מוזיקה ובעלי חיים" כך כותב ג'יימס מקברייד , סופר עיתונאי ומוזיקאי אמריקאי בן לכומר שחור ואם לבנה , השמיני מתוך 12 ילדיה-מעורבי הגזע, שהחליט לפני כ-18 שנה- בגיל 30 להתחקות אחר השורשים של אמו .
את האוטוביוגרפיה הזו הוא כותב בשני קולות. בקולה של האם -"המפקד העליון בבית" - ובקולו שלו, ולנו הקוראים מתאפשרת הצצה נדירה לתוך הקרביים המדממות לעתים של אוכלוסיית השחורים בארצות הברית בתקופה שנחשבה עדיין לשחורה לגמרי .
ההתגברות על הקשיים הבלתי נתפסים שלהם פשוט מרתקת. "לא הייתי היפה ביותר הוא מציין או הצעיר ביותר או המבריק ביותר הוא מודה. הייתי אחד שאפשר לקשור אותו לענות אותו לדגדג אותו ולהתעלל בו ולדון אותו לכל מיני סוגים של השפלות ....כילד אף פעם לא ידעתי מהיכן אימא שלי - וכשהייתי שואל היא הייתה אומרת : אלוהים עשה אותי . ולשאלתי אם היא לבנה , היא הייתה עונה - אני בהירת עור,ומשנה את הנושא" .

בספר הזה מעורבים זה לצד זה טאטה(סבא יהודי) ומאמה (סבתא יהודייה), וכומר אחד ומשפחה פרוטסטנטית, בתי כנסת וכנסיות בתי מטבחיים לשחיטה כשרה , וחבורות קו קלוקס קלאן , לבנים שחורים ויהודים ומשפחה אחת מעורבת,בעלת אומץ בלתי רגיל שסיפורה מעורר תהיות לגבי יחסה הגזעני של אמריקה כלפי השחורים בפרט וכלפי היהודים בכלל .
53 שנים עברו מאז הנאום של מרטין לותר קינג- אוגוסט 1963- הנאום המפורסם שלו "יש לי חלום" והשוויון המלא שעליו הוא נאם רחוק עדיין שנות אור מהגשמה.
וכל הפוליטיקלי קורקט שבעולם לא יצליח להסתיר את העובדה שלא רק ארצות הברית אלא עוד רבות ממדינות העולם נגועות עדיין בגזענות ...

ספר מקסים ואופטימי למרות הכול שלופת את הקורא חזק בבטן ובעיקר מרתק. "ניצחון הרוח על החומר "...
מומלץ !

ראשית אומר שספר כזה צריך להקרא ע"י כל אדם באשר הוא. מכיון שכבר כתבו לפני את תוכנו היחודי אוסיף את דעתי בלבד. כל אדם שנולד ולא חשוב למי ולא חשוב היכן ובודאי צבע עורו אינו משנה יכול להגיע להשגים נפלאים כאשר יש רוח גבית, עידוד ודחיפה מהורה המבין את יתרונות ההשכלה. המשפחה בה גדל הסופר היתה עניה ביותר, סבלה מגזענות בלתי נתפסת, הילדים לא חשו שייכים לשבט כל שהוא בניו יורק. בכל זאת בעזרת אם חזקה במיוחד, שבעצמה היתה בודדה מאד, שיצרה להם עולם משלהם דאגה לחינוך הטוב ביותר ומצאה תמיד ארועי תרבות חינמיים ברחבי העיר אליהם "גררה "אותם בכדי שיבינו את היופי בעולם החיצוני. תמיד דאגה שלא יתבישו במוצאם, בבגדיהם הבלים, חיזקה את אמונתם אומץ ליבם ואת גאותם. כך כל 12 ילדיה הצליחו למקסם את כישוריהם ויכולותיהם, להתברג בעולם האקדמי ובמקצועות יעילים ומכניסים. ספר מצוין כתוב טוב מענין ובעל מוסר השכל חשוב.
שכחתי את החשוב מכל. זו ביאוגרפיה אמיתית של הסופר זו משפחתו ואלה שורשיו.

הסיפור הוא פשוט לא יאומן. ללא הייתה זו אוטוביאוגרפיה הייתי אומרת שהוא לא אמין! אבל יש אשה כזו! יהודיה מהגרת מפולין שהתחתנה עם אדם שחור נוצרי בשנות הארבעים של המאה הקודמת וילדה לו ולאב אחר 12 ילדים שחורים! הסיפור אכן מדהים. הספר מעט פחות. הכתיבה מעט לקונית אולי בגלל שהכותב הוא עיתונאי. אבל יש רגעים מאד מרגשים ועוצמתיים. שווה לקרוא רק בגלל מופרכות הסיטואציה עצמה.

מהסוף להתחלה הכרתי את מקברייד, קודם קראתי את ספרו האחרון וכל כך אהבתי שחיפשתי את האחרים וקינחתי בראשון שכתב.
לא מדובר בספר עלילה אבל זהו אחד המרגשים והטובים ביותר שקראתי.
היהודיה הלבנה שהתנצרה ואביה היהודי הרשע ששומר על הכסף והתורה מעניינת אותו כשהוא מטיל אותה על אחרים ולא שומר עליה בעצמו - זה נשמע כמו איזה המצאה אנטישמית חולנית, אבל החלאה הזה חי ונשם וייצג אותנו בספר. כל האנשים שם, הסיפורים המטורפים וההזויים מזכירים לנו שהמציאות לפעמים מוזרה יותר מכל ספר פנטזיה.
הסיפור מספר על חייו ורגשותיו בישירות וטוב שהו עיתונאי כי ההתנסחות מאוד ברורה והסתבכויות עם סמים ואלימות או נקודות שבירה והתגלויות בחייו נוסחו בבהירות.
לרוב אני לא מתחברת לסיפורים בשני קולות, הפעם נפלתי.