השעה היא 16:53, 12 בינואר 2010. רעידת אדמה בעוצמה 7 בסולם ריכטר פוקדת את האיטי, המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי וגורמת לנזקים כבדים לרכוש ולמותם של מעל ל-200,000 אנשים. הרעידה לוותה ברעשי משנה והותירה מיליון איש מחוסרי בית. 45 שניות בסך הכל, אך הנזק עצום.
אל"מ ד"ר אריאל בר, רופא עיניים מומחה באוקופלסטיקה, היה בין הראשונים שישראל שלחה להאיטי על מנת לסייע. זו אינה הפעם הראשונה בה הוא מוקפץ אל אזור אסון, אך דבר לא הכין אותו למימדי הזוועה בהאיטי. מתוך ניסיונו, הוא כותב על חוויותיו בספר מרגש, קשה לעיכול. למן הרגע בו קיבל את השיחה המודיעה על גיוסו למשלחת לא עוברת שעה, והוא כבר צריך להתייצב בשדה התעופה. תיאורי הקשיים, בין אם הפרידה הקצרצרה מהאהובים בארץ, תנאי השטח הקשים בהאיטי, הערמת הקשיים בדרך להקמת בית חולים שדה וההתמודדות אל מול כמות ומימדי הפציעות ממחישים את נחישותם וטוב לבם של חברי המשלחת.
למרות התנאים הקשים, הם לא מאבדים לרגע צלם אנוש ומטפלים בכל פצוע ברגישות ובאמפתיה ראויים לשבח.
"ומה יקרה אם לא נמצא ויטמין K?" שאלתי את ניצן.
"הוא ימות," אמר בעצב, "כמו הרבה ילדים במדינה הזו. יש עוד אפשרות אחת, וזה מנת דם טרי, אבל אין לנו. יש לנו רק כדוריות דם ושם אין ויטמין K, אתה יודע..."
"איך אדע, אני לא רופא, אני אורתופד..."
הוא חייך ואני יצאתי משם. הלכתי הצדה מחוץ למאהל בית החולים וישבתי בצד. קשה היה לי לעמוד בכל זה. אחזתי את ראשי בשמוט בשתי ידיי. בא לי לבכות אבל לא הייתי מסוגל. איזה עולם מחורבן, מרד, בכל מקום נורמלי בעולם יש ויטמין K כמה שצריך, יש פינים לאקס-פיקס (פינים למקבעים חיצוניים), וכאן בהאיטי, שעה וחצי מארצות הברית, שמונה שעות מפריז, אנשים מתים ורק לנו אכפת. אם מישהו היה רק רוצה, היה אפשר להציל עוד כל כך הרבה אנשים. חשבתי גם על הילדים שלי שכל כך כעסו עליי בכל פעם שלא נתתי להם עוד כסף או שדרגתי להם את המחשב, באיזה עולם הם חיים, עולם נפלא, ורק שימשיך העולם להיות להם כזה, אלוהים... ואז עלה בראשי רעיון!
רצתי למיון. "ניצן," אמרתי קצר נשימה, "יש לי דם או מינוס, אני יכול לתרום לכל אחד, אני יכול לתת דם לתינוק הזה."
"אולי בכל זאת אתה לא אורתופד," אמר ניצן ועיניו אורו, "רק רופא היה חושב על זה!"
לקחו ממני דם. כמות מזערית, לא צריך היה יותר. נתנו לתינוק הקטנטן הזה עירוי שהכיל את הדם שלי. אמו ראתה שמחדירים לו עירוי, שכולם סביבו במתח, והתחילה לבכות. עכשיו גם אני בכיתי, לא יכלתי להחזיק את זה יותר. הדימום של התינוק פסק אחרי זמן לא רב, ולמחרת הוא שוחרר מבית החולים בריא לגמרי. "
"במשלחת חיל הרפואה בהאיטי, הממוקמת באוהלים, מצילים חיים, מונעים נכות, מעניקים לחולים טיפול, חום ואהבה ומגע אנושי. אוהבים את החולים.
במשלחת חיל הרפואה בהאיטי, הנמצאת בלב גיהנום של מסכנות, עושים ועדות אתיקה על כל מקרה רפואי מורכב.
במשלחת חיל הרפואה בהאיטי מתלבטים מה סיכוייו הרפואיים של ילד קטוע רגליים עד למפשעה; מה סיכוייו של פג המונשם בפגייה שבאוהל, לשרוד.
במשלחת חיל הרפואה בהאיטי לא נשארו פינים לקיבוע שברים מורכבים. כל ערכה לקיבוע עולה 5,000 יורו. הכסף זה לא הבעיה. פשוט אין. אח חדר ניתוח פיתח רעיון, התחבר לנגד חימוש, שלקח פינים דומים למחרטה מקומית, וייצר עשרות פינים חדשים לקיבוע. ממשיכים להציל חיים.
במשלחת חיל הרפואה בהאיטי, הממוקמת באוהלים, קיימת מערכת רשת ממוחשבת לניהול ומעקב אחרי המאושפזים. צילומים הנעשים באוהל הרנטגן נראים במערכת דיגיטלית המוצבת במחלקת האורתופדיה.
במשלחת חיל הרפואה שהגיעה מישראל שבמזרח התיכון להאיטי עובדים רופאים אמריקנים מתנדבים, כי אין להם מתקן יעיל אחר לעבוד בו. רופא ואחות מגרמניה הגיעו לכאן כי שמעו שזה בית החולים הטוב בהאיטי. צוות חדר ניתוח קולומביאני הגיע על ציודו המלא וביקש לפרוס אותו לידנו ולהיות חלק מבית החולים. 20 רופאים ואחיות בריטים ביקשו לעבוד עמנו. בריטניה היא המדינה הנאורה ההיא שם באירופה, זו המחרימה אקדמית את ישראל. כל אלה, ללא יוצא מן הכלל, עומדים למסדר בוקר כל יום בשבע בבוקר ברחבת הדגל. דגל ישראל. דגל המדינה שהוקמה אחרי שארצות הברית היתה למעצמה המובילה בעולם. אחרי שהבריטים עזבו את הארץ שהיתה תחת שליטתם. אחרי שקולומביה כבר היתה מדינה ותיקה. אחרי שהנאצים הוציאו לפועל את שואת העם היהודי.
במשלחת חיל הרפואה בהאיטי, הממוקמת באוהלים, מבקשים אנשי המשלחת הרוסית מהמעצמה הישראלית סיוע בציוד רפואי.
במשלחת חיל הרפואה להאיטי מתנדבים אנשי זק"א דתיים, המטפלים בגופות וחלקי איברים של נפטרים וקטועים מהאיטי בגלל כבוד המת, כבודו של ההוא ההאיטני דובר הקריאולית, הסוגד לוודו שבים הקריבי שבקצה האטלנטי...."
ספר מדהים, על חמלה, אנושיות וטוב לב שיגרום לכם להרגיש כבוד על כך שאתם חלק מעם ישראל.
