"מעשה בג'וני בנו של ראש-הממשלה החילוני"... - כך נפתח סיפור קצר בשבועון חרדי, שהזדמן לידי לפני שנים. עד היום גורם לי המשפט הפותח הזה, לפרץ של צחוק, על אותו ''סופר'' שפשוט חיפש את המקבילה החילונית לרב, עד שמצא את לא אחר מראש הממשלה - הרב החילוני. תודו שזה מקורי.
מרוב שנים של חוסר שימוש, כמעט שנשמט משפט-הבוּרוּת החמוד הזה מזכרוני. לפני כמה ימים נתקלתי בספרו של דרש המספר את הסיפור המקביל לג'וני. סיפורה של "בת הרב ממאה שערים". בבת אחת התחלתי לצחוק. נזכרתי בתשובה החרדית. בג'וני...
מיהרתי לאתרנו. חיפשתי את הביקורות על הספר. להפתעתי, שלא כמו בכל ביקורות הספרים, כאן מתנהגים חלק מהמבקרים ממש כמו אחרוני הטוקבקיסטים. חלק מגנים וחלק מבקשים מהציבור החילוני להתעסק עם עצמו. וכמובן, חלק גדול מתרגשים. אפילו מתחברים. לא פחות.
כחובב תרבות שונה, וכמי שמבקש לפתוח ראש לצד שכנגד, מיהרתי לספריה לשאול את הספר. קראתי, כמה שיכולתי לסבול, עד שהבנתי באחת את כל הסערה.
לא ספר אחד קראתי בחיי. ולא שנים הוקדשו לקונפליקט האמוני, לסגירות, ולתבערה הייצרית שמחפשת מענה. כל רבותיי, הסופרים הנחשבים בעיני, שלום-עליכם, עגנון, מו"ס, חיים גראדה וכל בני אותו הדור, התעסקו בעצם בתחום הזה.
ההבדל הוא אחד, ובו נבחן סופר - בניואנסים. בעומק. ברב גוניות. בכך שהוא יכול לראות בילד של הצד השני יותר מסתם 'ג'וני' ולהכיר עוד שיעור-קומה חילוני לבד מראש ממשלה.
כאן המבחן של סופר אמיתי. ביכולת לחלוץ את נעליו, ולהיכנס אל תוך מגפיו של האובייקט. להתעבר בנשמתו ולנסות לדבר בקולו. להתחבט ולהציג את כל המורכבות שמאיימת למוטט אותו.
לא הרבה קראתי, עד שהבנתי שלמנשה-דרש, עם כל המון הכבוד, אין את זה. - - -
תקשיבו טוב: גיבורת הסיפור תמי הינד'לה (אגב, הכלאת שמות שמראה על דילטנטיות עצומה. תמי, הוא שם מודרני מכדי להכליאו עם הינד'לה) היא בעצם חילוניה שנפלה בטעות בית חרדי מתנכל!. רק לכן היא מעוררת כל כך הרבה אמפטיה בקרב הציבור החילוני, שממש מזדהה עם מסכנותה.
[בהשלכה עצמית, כיצד היינו אנו חווים את השהייה בחברה כל כך סגורה. מבלי לקחת בחשבון, שאם היינו נולדים בתוכה, כל הטאבו היה שונה].
מנשה דרש לרגע אחד לא הצליח לעזוב את נקודת המוצא של החילוני הצופה, גם לא שורה אחת מצליחה באמת להסביר את מבוכתו של האב. והכי גרוע זה השם המטופש ''בת הרב ממאה שערים'', מה שמבקש כבר בשער להסביר את כל מה שלא כתוב בספר.
אני עדיין מתחבט כיצד לדרג את הספר. איני יכול לומר שזה 'בזבוז זמן' מכיוון שאחרי כמה דפים, זה כבר לא בזבז לי אותו. ויותר מבזבוז, זה וודאי לא.
לאניני הטעם, שעדיין מבקשים להתרגש מן הקונפליקט הכל-כך מרתק, של אמונה ויצר, אני ממליץ על ספרו של חנוך דאום 'אלהים לא מרשה'.
ולמנשה דרש, בהנחה שיקרא, מומלץ לא להסתפק בתחקיר - טוב ככל שיהיה - אלא לצאת למקום, למשש אותו, להכיר את אותן תמי-הינדל'ך מקרוב, ולמצוא מקבילה חרדית טובה יותר מראש ממשלה. ואגב, לא רק במאה שערים, מתחבטים בסוגיה הזו. גם בגאולה, תוכל להכיר התמודדיות מרתקות לא פחות.
