אחרי חודשים שבהם הייתי שקועה ב״שיר של אש ושל קרח״ הייתי מוכרחה לקחת הפוגה קלה וגירדתי את הספר הזה מאחד המדפים (בחיי שאין לי מושג איך הוא הגיע אלי הביתה!).
כתיבה בינונית, עלילה בינונית... אבל מאיזושהי סיבה הקריאה פשוט זרמה בצורה כל כך טבעית שהיה לי קשה להניח אותו וללכת לישון.
אחרי שסיימתי לקרוא את הספר עברה בראשי מחשבה אחת- so cheesy,yet so wonderful.
אז אם אתם מחפשים (בעיקר מחפשות, אני מניחה) ספר קליל, קצת קיטשי וקצת צפוי שיתן למוח מנוחה אחרי יום ארוך;אני חושבת שזה הספר הזה.

ספר עם כל כך הרבה פוטנציאל,ואף עם זאת- יותר מדי זיבולי שכל בשביל לראות אותו.
מישהו צריך להראות למחברת את הגבול הדק שעובר בין "עמוק" לבין "פלצני".

קובן במיטבו.
אני לא בטוחה למה,אבל הספר הזה הרגיש לי קצת שונה מקודמיו. אולי כי היה מעורב בו הרבה יותר רגש,ויותר דברים שקשורים לפן האישי. ואולי דווקא כי הספר מדבר על נושא כל כל אקטואלי.
לא משנה מאיזו סיבה,אני חושבת שאכתיר אותו בתור הספר האהוב עלי החדש של קובן.
עלילה מעניינת; ואקטואלית כפי שציינתי, מתח, אהבה, אקשן.. בקיצור, כל מה שספר טוב צריך.
לא יכולתי לחשוב על דרך יותר טובה להעביר ריתוק בבסיס.

היום בדרך הביתה,נזכרתי בספר 'חכמת הבייגלה',אחרי מספר חודשים שקראתי אותו. והחלטתי שזה פשוט פשע לא להקדיש עמוד בבלוג שלי לספר המדהים הזה.
כמו לפני כל כתיבת ביקורת,נכנסתי לעמוד הביקורות בסימניה כדי לראות אם פספסתי משהו ויצאתי משם עם הרמת גבה קלה; "ספר רדוד.." "שפה נמוכה.." "חולני.." "בזבוז של זמן.." "מזעזע.." ועוד תגובות רבות בסגנון. כמובן שהיו שפע של תגובות מפרגנות,של אנשים שהצליחו להתחבר לספר כנראה במידה שאני התחברתי אליו,אבל התגובות הקיצוניות של אלה שלא התחברו הן אלה שיותר בלטו לי לעין.
או שאולי החברה אשמה. לא יצא לי להתקל יותר מדי בספר שהוגדר כיצירת מופת,או סתם ספר טוב בלי שהוא יהיה כתוב בשפה שבספק אם המחבר עצמו מבין,ומלא מפה ועד להודעה חדשה במטאפורות ואנאלוגיות למיניהן. אף אחד לא העלה בדעתו שספר יכול להיות עמוק וענייני גם בלי לכלול את כל אלה?
אני סבורה שחלק גדול מאלה שקראו את הספר ראו בחור,קצת ערס;חרמן ומתפלסף שמקלל יותר מדי ואולי אפילו קצת ילדותי.
ואני? אני ראיתי בחור רגיש,אפילו קצת אינטליגנטי אם יורשה לי לציין שמדבר על הרגשות הכי עמוקים והכי חזקים של האדם בצורה הכי פשוטה והכי אמיתית שיש.
הפלא והפלא,רוב הספר מדבר על אהבה. אבל הוא לא מספר על העיניים שלה,שהן כמו שתי בריכות קריסטל צלולות,שהוא לא יכול לעצור את עצמו מלטבוע בהם בכל פעם שמבטו פוגש בשלה. הוא פשוט אומר שהוא הבחורה היחידה שהוא רוצה לזיין.
הבחור בספר חושף את הרגשות שלו בצורה הכי אמיתית שיש,בלי יותר מדי מטאפורות ובלי ללכת סחור סחור. אז אולי הוא קצת מתבלבל ומצליח גם לבלבל אותנו,ואולי הוא גם קצת חופר וקצת מצליח לעצבן אותנו על הדרך,כי הוא מדבר כאלה שטויות. אבל אם להיות כנה,התחברתי לספר הזה יותר מרוב הספרים שקראתי.
צחקתי מכל האמירות הטיפשיות,בכיתי ביחד איתו בהלוויה של אבא של דקלה.. אבל בעיקר התמוגגתי; הספר מדבר על אהבה בצורה הכי פשוטה שיש. הכי דוגרי. בלי כינורות ובלי זיקוקים. פשוט כנה.
אני סבורה שאם לא הייתי לוקחת כל כך הרבה זמן עם כתיבת הביקורת,היא הייתה יוצאת יותר מוצלחת. אבל נראה לי שאת המסר המרכזי שלי הצלחתי להעביר.
באמת שיש משהו כל כך מקסים בפשטות של הספר הזה,שהוא אפילו קצת קשה לתיאור.

"חשיש בגיל שתים עשרה... הרואין בגיל שלוש עשרה... עיסוק בזנות בגיל ארבע עשרה... סיפור נעוריה של כריסטיאנה פ. הוא סיפור מדהים, שאינו נותן מנוחה. בגילוי לב חושפני, בדייקנות מפתיעה של זיכרון היורד לפרטים, בפשטות נוקבת עד כדי אכזריות, ובבהירות אינטליגנטית להפליא, מתארת כריסטיאנה את כל מה שעבר עליה ב``שנות הסמים`` שלה, עד אשר עלה בידה - שלא כמו רוב חבריה וחברותיה - להיגמל מן השיעבוד לסם. מעבר לכל המזוויע והמעורר חלחלה שבחיי המכורים להרואין, מצליחה כריסטיאנה לעורר בקורא תחושת אהדה בלתי רגילה - אהדה אל הילדה - הנערה, שהתערערות חיי המשפחה ולחץ החברה והעיר המודרנית סוגרים עליה מכל צד ודוחפים אותה באורח כמעט בלתי נמנע אל זרועות ה``חבורה`` הנרקומנית. זהו מסמך מרתק ומזעזע כאחד, שזעקת הקריאה לעזרה הבוקעת ממנו מעורבת בצעקה מאשימה כלפי החברה שאנו חיים בה."



זהו התקציר של הספר המתוקשר "אני כריסטיאנה פ.".

קראתי את הספר לפני תקופה ארוכה יחסית,בהתאם לכך גם הביקורת יכלה להיות יותר טובה.

תקופה ארוכה חיכיתי להניח את ידיי על הספר גם בגלל "כמו גחליליות" של נורית מץ שקראתי לפני כשנה,והייתי בטוחה שגם הספר הזה לא יאכזב אותי, וכמובן בגלל כל הרעש והמהומה שהיה סביב הספר (הי,זה עבד עם הרלן קובן).

אחרי שסרקתי את תל אביב בחיפוש אחר הספר ורכשתי אותו במיטב כספי,יש לי רק דבר אחד לומר- "מסמך אנושי מזעזע", ולא יותר מזה. הסיפור עצמו מעניין, גדוש בפרטים ואפילו מספק מידע כללי בין לבין. אבל לא לחינם ציינתי בהתחלה שמדובר ב"מסמך". כי בדיוק כך הוא כתוב.. אני לא בטוחה אם זו עבודתו הגרועה של המתרגם, כי אני חייבת לציין שלטעמי האישי השפה בספר כל כך גרועה שזה מה שהפריע לי בעיקר בקריאת הספר.

כנראה זו באמת הכתיבה,או התרגום. כי באמת שזה סיפור מעניין (או לפחות אמור להיות כזה), הפרטים שמועברים שם פשוט מזעזעים. אבל בניגוד ל"כמו גחליליות", לא הצלחתי לגלות הרבה אהדה לגיבורה. זאת אומרת,כן יש לי אהדה כללית אליה,ובגלל הקרבה האישית שיש לי לנושא אני אף מצליחה להזדהות מעט עם חלק מהדמויות בספר, ולחשוב מה הייתי עושה במקומן.

אבל האם הייתי ממליצה לקרוא את הספר? אולי בניסוח אחר, אולי בתרגום אחר... אולי בכלל עדיף לראות את הסרט.

אם לומר את האמת, היו לי יותר מדי ציפיות מהספר.
כבר מההתחלה זה היה נשמע לי כמו ספר מעולה. נשמע כמו ספר דיי עמוק,שמשלב בתוכו הרבה הומור ציני. מההתחלה השתמע גם שצדקתי!
אבל קצת אחרי העמודים הראשונים, שהיו באיזשהו מקום סוג של הקדמה הספר התחיל להמרח ואיבד לגמרי את כל הפואנטה שהייתה לו בהתחלה.
הסיבה היחידה שבגללה המשכתי לקרוא את הספר היא שציפיתי שזו הייתה סתם הפוגה משעממת,והספר יחזור להיות מעניין כמו בהקדמה עצמה.
כעיקרון,אין פה הרבה מה לומר- רעיון מעולה, ביצוע חביב. לא יותר מזה.
אני לא יכולה לומר שזה ספר גרוע, כי כאן לדוגמא, הצלחתי להזדהות עם כל מילה. וצריך להיות סופר דיי מוכשר כדי לגרום לקוראים שלך להרגיש את מה שאתה כותב,לא? אבל זהו... פה זה נגמר. בשאר הספר באמת ובתמים הייתי צריכה להתאמץ כדי למצוא קטעים שנגעו בי, קטעים שהצלחתי להזהות איתם או סתם קטעים שהצליחו לעניין אותי.
ספר טיסות, או משהו.
לסיכום,סתם חבל לי שרעיון כל כך מעולה התבזבז על ספר כל כך בינוני,ואפילו אעיז לומר בנאלי.

אני חייבת לומר שמחינה כלשהי,הספר הזה זהה לכל ספר של דן בראון שיצא לי לקרוא עד עכשיו. כפי שאומרים, "same script, different cast".
הספר התחיל דיי מעניין, אך רובו הגדול פשוט נמרח לטעמי. חבל מאוד שרק ממש לקראת הסוף הספר החל לעורר אצלי עניין ממשי.
כמה מהתרחישים בספר היו דיי צפויים ובנאליים, אבל אי אפשר להכחיש שאכן היו כמה נקודות תפנית דיי מפתיעות.
ובכן,כפי שכבר ציינתי מקודם, הספר זהה במידה מסויימת לשאר הספרים של דן בראון,וכנראה שדווקא בגלל הסיבה הזו אי אפשר שלא להמשיך לקרוא אותו.
לא התלהבתי ממנו מ"שם הצופן:מבצר דיגיטלי", או מיצירת המופת "מלאכים ושדים", אבל למרות זאת אני לא יכולה להכחיש שמדובר בספר טוב, ואפילו נהדר לקהל היעד הנכון.

הכרתי את הספר בזכות המורה המקסימה שלי לספרות, אי שם בשלהי גיל 10. ומאז אני לא יכולה שלא לחזור לקרוא אותו מדי כמה שנים.
ספר נהדר, כתוב ברהיטות ובהומור. ומשלב בתוכו עלילה נפלאה על ילדה מיוחדת. בקיצור, כל מה שספר טוב צריך.

"הבן שלי היה איתך, לי לא היה שום דבר מלבדך ומלבד הזיכרון שלך, איך הלכת אני בלנינגרד, על גדת נהר הנייבה וימת לדוגה, איך טיפלת בגב הפצוע שלי וחבשת את פצעיי, ושטפת את כוויותי, וריפאת אותי, והצלת אותי. הייתי רעב, ואת האכלת אותי. לא היה לי שום דבר מלבד לזרבו." קולו של אלכסנדר נשבר. "והדם האלמותי שלך. טטיאנה, את היית כוח החיים היחיד שלי. אין לך מושג כמה השתדלתי להגיע אלייך שוב. הסגרתי את עצמי לאויב, לגרמנים, למענך. נתתי להם לירות בי ולהכות אותי למענך; בגדתי למענך והורשעתי למענך. רציתי רק דבר אחד: לראות אותך שוב. העובדה שחזרת ובאת לקחת אותי - זה הכל בשבילי, טניה. את לא מבינה? כל היתר חסר חשיבות. גרמניה, קולימה, דימיטרי, אוספנסקי, ברית המועצות - כל זה כלום. תשכחי את כולם, תני להם ללכת. את שומעת?"
"אני שומעת," אמרה טטיאנה. אנחנו מתהלכים לבד בעולם הזה, אבל אם יש לנו מזל, יש לנו רגע של השתייכות למשהו, למישהו, שמחזיק אותנו כל חיינו הבודדים.
לרגע אחד של ערב נגעתי בו שוב, גידלתי כנפיים אדומות, הייתי שוב צעירה בגן הקיץ, והייתה לי תקווה וחיי נצח.

לפני מספר דקות סוף כל סוף סיימתי לקרוא את הספר "טטיאנה ואלכסנדר" של פאולינה סיימונס.
עשיתי הפסקה כל כך ארוכה בין הכרך הראשון לשני מהסיבה הפשוטה שאלו היו בין הספרים הבודדים האלה שלפעמים נתקלים בהם, שפשוט לא רציתי שיגמרו. מאז "פרש הברונזה", קודמו, פשוט לא נתקלתי עדיין בספר שמשך אותי לתוכו בצורות כאלה.
אני באופן אישי, רחוקה מלהיות טיפוס של רומנים רומנטיים למיניהם, אבל בספר הזה בדיוק כמו בקודמו באמת ובתמים יש משהו מיוחד.
בדיוק כמו בספר הראשון, גם הספר הנוכחי היה מלא בדמויות אנושיות להפליא, עלילה מרתקת ותיאורים שמצליחים להכניס את הקורא לתקופה שבעיצומה של מלחמת העולם השניה.
אני חייבת לציין בלי שום קשר כרגע, שהסוף הפתיע אותי לחלוטין- כמה פשוט הוא היה, ובאותו זמן הצליח לרגש בצורה כל כך כנה ואמיתית.
בספר היו אין ספור קטעים שגרמו לי לחשוב איך הייתי נוהגת או מרגישה באותה סיטואציה. וזוהי עוד אחת מהסיבות שהופכת את הספר לכל כך מיוחד. אני לא זוכרת את הפעם האחרונה (אם בכלל הייתה כזו) שהרגשתי סוג כלשהו של הזדהות עם דמויות בספר.
בעיקרון אם אני אתחיל לפרט עכשיו זה יישמע בדיוק כמו הביקורת שכתבתי על "פרש הברונזה" בזמנו. אם שינוי קל של כמה פרטים. ככה שאפשר לסכם את כל מה שאני רוצה לומר הוא שמצאתי לעצמי את הספר האהוב עלי החדש שלי.

"הוא כרך את זרעותיו סביבה והצמיד את שפתיו אל מצחה. "טטיאנה, מעולם לא היה לנו עתיד. אנחנו נחיה הלילה לחמש דקות מעכשיו," לחש. "ככה תמיד חיינו, את ואני, וכך נחיה שוב, עוד לילה אחד."

נכתב ב14.2.2010